שעת מעילה - עו"ד איתן ארז

מעטים הרגעים בחייה של אומה שבהם ניתן לחוש כיצד היסודות המכוננים שלה והזרמים המניעים את חייה והתפתחותה מגיעים לרגע שבו הכול נעצר והכלים המקיימים אותה מבקשים להישבר. בתולדותיה של התנועה הציונית היו כמה רגעים כאלה, ולמרבה ההפתעה אינם רבים. אפשר לציין למשל את רצח ארלוזורוב, את אלטלנה, את הסכם השילומים עם גרמניה ואת רצח רבין. בחלוף למעלה מחצי יובל מאז אותו אירוע טראומתי של רצח רבין, החברה הישראלית ממשיכה להתמודד עם אובדן דרך ואובדן זהות. המתחים העמוקים של החברה נחשפו והובילו לקרע שנדמה שמשאיר את החברה הישראלית בלולאה אינסופית של חרדה, שנאה, נקמה וקיטוב. מאמצים לכסות על השברים באמצעות "שגרה", "הידברות" ו"דיאלוג" נדמים כתיקונים זמניים, בעוד שהמרחק בין הקצוות שאינם מדברים הולך וגדל.

ספרו החדש של חנוך בן פזי מציע דין וחשבון פילוסופי ותיאולוגי על אודות השבר העמוק שבו נתונה החברה הישראלית מאז "רצח רבין"; הוא מזמין את הקורא להתבוננות בכמה משאלות היסוד שמערערים את החברה והמדינה: היחס המקדש והמחלן של העם היהודי לאדמה ולארץ ישראל, השאיפה לשלום והיסודות המלחמתיים והנאבקים של החברה הישראלית, החזון המדיני המשיחי והאנטי-משיחי של החזון הציוני, המתח העדתי והגזעני המלווה את החברה הישראלית, הערכים המתחרים של ההומניזם ושל הלאומיות.

המבט הפילוסופי והתיאולוגי המוצע בספר זה הוא הזמנה להתעמק בפרקי היסוד של הזהות היהודית -ישראלית. הוא בוחן את עוצמת הרגשות, התקוות והסכנות הכרוכות במחשבות על זהות, תוך כדי ניסיון להאיר את האתגרים ואת הפוטנציאל הגלום בהם לעתיד החברה הישראלית. בסופו של המסע מבקש המחבר להציע מבט של תקווה לעבר "היום שאחרי".

בעשור האחרון הציבור המזרחי בישראל, ובייחוד מעמד הביניים, התקדם בעקביות בזירות רבות של החיים החברתיים: הכלכלית, הפוליטית והתרבותית. ואולם, השיח הציבורי והאקדמי בנושא ממאן לעסוק במגמה חיובית זאת וממשיך להתמקד בפוליטיקת הזהויות ובמרחבים שבהם מזרחים עדיין סובלים מאפליה וממחסור בהזדמנויות.

עומדים בפני עצמם הוא הזמנה לשחרר את הדיון על מזרחיוּת מנקודת המבט הדיכוטומית של "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" באמצעות עיון בארבעה מקרי בוחן הקושרים בין מוֹבּיליות חברתית של מזרחים לתהליכי פיתוח עירוניים: צמיחתו של מעמד ביניים מזרחי באשדוד, פועלם של "מתווכים עירוניים" בני דור 1.5 לעלייה המזרחית ביבנה, הקמתה של התזמורת האנדלוסית הישראלית והעברת האחריות על "פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר" לידי אנשי תרבות בני העיר.

על בסיס מחקרים אמפיריים ובכתיבה אישית לא מתנצלת, מירב אהרון־גוטמן מותחת ביקורת נוקבת על שיח הדיכוי, ומזהירה מפני העיוורון המחשבתי הטמון בו. המציאות, אם רק נסכים להרים את ראשינו ולהביט בה, כבר מראה אחרת.