על רקע שכונת בית-הכרם בשנות השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך ארבע שנים של התבגרות מעוכבת, מגיל אחת-עשרה וחצי ועד אחרי גיל חמש-עשרה. מילד מוצלח שזוכה תמיד לשבחים על המצאותיו מלאות הדמיון הופך אהרון למישהו שהחיים פסחו עליו, ובמקום להשתתף עם בני גילו בכניסה המרגשת אל עולם המבוגרים הוא מתבונן בה מבחוץ, בזעזוע. תחת מבטו נחשפת ההתבגרות כאובדן נורא של העצמיות, מטמורפוזה שמצמיחה גסות, זיוף ובגידה בכל מה שיקר לך. אבל מי שהשינוי הזה פוסח עליו, מי שנשאר מאחור, נידון להיוותר בודד ומעורר-גיחוך, בלתי-מובן, בושה גדולה להוריו, ילד דחוי שילך וייעלם יותר ויותר לתוך עולמו הפנימי. אהרון הוא ילד עם קשב גדול למלים. העולם מתפענח לו כצופן אינסופי של אותות ומשמעויות נסתרות. זהו ספר על מאבק איתנים בין נפשו העדינה והילדית של אהרון לבין גופו הדחוי, המסרב להתבגר; על הגבולות המבדילים בין אדם לאדם, שאוסרים לחשוף את מה שבאמת מרגישים, כי יצחקו עליך; על הזרות הקשה בין הורים לילדים; על ייסורי חוסר ההשתלבות של ילד שהכנות והרגישות שלו מחסירים ממנו את הקלילות הדרושה כדי להשתתף במשחקים החברתיים של בני גילו. מדהים עד כמה חושני יכול להיות ספר שבמרכזו מחשבות ותחושות ורגשות. גרוסמן מפליא לתאר את התבשילים שבהם מבקשת אמא של אהרון לפטמו, שיגדל סוף-סוף; את הארוחות הנועזות שמגישה השכנה עדנה בלום לאבא שלו שעושה אצלה שיפוץ המערער לזמן מה את סדרי המשפחה; ואף את מִנחת-אהבה האפויה שמכין אהרון עצמו בעזרת אביו, באחד הרגעים המצחיקים ושוברי-הלב בספר. כי באופן מפתיע יש בספר המפעים הזה גם הרבה רגעים קומיים.
