חברה בתמורה

מעטים הרגעים בחייה של אומה שבהם ניתן לחוש כיצד היסודות המכוננים שלה והזרמים המניעים את חייה והתפתחותה מגיעים לרגע שבו הכול נעצר והכלים המקיימים אותה מבקשים להישבר. בתולדותיה של התנועה הציונית היו כמה רגעים כאלה, ולמרבה ההפתעה אינם רבים. אפשר לציין למשל את רצח ארלוזורוב, את אלטלנה, את הסכם השילומים עם גרמניה ואת רצח רבין. בחלוף למעלה מחצי יובל מאז אותו אירוע טראומתי של רצח רבין, החברה הישראלית ממשיכה להתמודד עם אובדן דרך ואובדן זהות. המתחים העמוקים של החברה נחשפו והובילו לקרע שנדמה שמשאיר את החברה הישראלית בלולאה אינסופית של חרדה, שנאה, נקמה וקיטוב. מאמצים לכסות על השברים באמצעות "שגרה", "הידברות" ו"דיאלוג" נדמים כתיקונים זמניים, בעוד שהמרחק בין הקצוות שאינם מדברים הולך וגדל.

ספרו החדש של חנוך בן פזי מציע דין וחשבון פילוסופי ותיאולוגי על אודות השבר העמוק שבו נתונה החברה הישראלית מאז "רצח רבין"; הוא מזמין את הקורא להתבוננות בכמה משאלות היסוד שמערערים את החברה והמדינה: היחס המקדש והמחלן של העם היהודי לאדמה ולארץ ישראל, השאיפה לשלום והיסודות המלחמתיים והנאבקים של החברה הישראלית, החזון המדיני המשיחי והאנטי-משיחי של החזון הציוני, המתח העדתי והגזעני המלווה את החברה הישראלית, הערכים המתחרים של ההומניזם ושל הלאומיות.

המבט הפילוסופי והתיאולוגי המוצע בספר זה הוא הזמנה להתעמק בפרקי היסוד של הזהות היהודית -ישראלית. הוא בוחן את עוצמת הרגשות, התקוות והסכנות הכרוכות במחשבות על זהות, תוך כדי ניסיון להאיר את האתגרים ואת הפוטנציאל הגלום בהם לעתיד החברה הישראלית. בסופו של המסע מבקש המחבר להציע מבט של תקווה לעבר "היום שאחרי".

לצד פעילותו רבת-השנים כמתרגם שנתן צורה עברית למשוררים מן העת העתיקה עד המאה העשרים, פעל עמינדב דיקמן כחוקר, מסאי ומבקר ספרות. ב'שורות אחרונות' כונסו מבחר מאמרים, מסות ורשימות שפרסם במשך ארבעה עשורים בספרי מחקר ובמוספים ספרותיים, וכן הרצאות שבעל פה ומאמרים מן העיזבון שנדפסים כאן לראשונה.

הפרקים מציגים קשת ססגונית של תחומי עניין שבהם עסק דיקמן לאורך חייו: השירה הקלסית והתקבלותה, ספרות רוסית, נפתולי השפה העברית, אומנות הספר ותולדותיה ועקרונות התרגום. בכמה מן המאמרים, האישיים יותר באופיים, מתאר דיקמן את ראשית דרכו בתרגום ודן בפועלו של אביו, המתרגם שלמה דיקמן. מאמרים אחרים מניחים את היסודות לספר על תולדות התרגום העברי, שלא זכה להשלים את כתיבתו.

מן המאמרים נגלה בעל סגנון נוקב ומושחז, רב-אומן של עברית ייחודית ועשירה, כותב רווי תשוקת אמת לספרות ולספרים – אך ניבטת מהם גם דמותו של אינטלקטואל מעורב, שביקש להתוות דרך בתרבות העברית, לעצב את פניה ולהרחיב את אופקיה.