להציל את ישראל

ספר זה עוסק בבעיות ציבור ישראליות על דרך הניתוח הפילוסופי ולאורן של פילוסופיות המוסר, המדינה והמשפט. הערכים המהותיים המנחים את הדיונים בספר הם ערכי כבוד האדם, חירותו והשוויון בין בני-אדם. מדובר בערכים המכוננים של המערב, שישראל, ובעיקר מערכת המשפט שלה, מתיימרים להיות מוּנחים לאורם.בחלקו הראשון של הספר נדונות סוגיות שהציתו, ושחלקן שבות ומציתות, פולמוסים בציבור הישראלי. מדובר בסוגיות כמו זו הנוגעת להשמעה פומבית של המוסיקה של ואגנר, או סוגיית הסרבנות משמאל ומימין. בחלקו השני נדונים עניינים מרכזיים בדבר זהותה של ישראל ונפשה של הציונות: משמעות מושג המדינה היהודית, תביעת השיבה הפלסטינית, חוש השבות היהודי וטיעון הזכות ההיסטורית ששימש את הציונות להצדקת השיבה היהודית לארץ-ישראל ולהצדקת השליטה בשטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים.בישראל, הרוויה במחלוקות ציבוריות בוערות, שמקבלות טיפול בפוליטיקה, בתקשורת, במשפט, באמנות ובכתיבה סוציולוגית והיסטוריוגרפית, לא טיפלו רבים בניתוח מחלוקות אלה ובהבהרתן באמצעות כלים ועמדות פילוסופיים. מטרת הספר היא למלא חסר זה. גרסאות קודמות של רוב פרקי הספר התפרסמו כמאמרים בכתבי עת אקדמיים, בעיקר לאורך השנים האחרונות. כינוסם בספר זה הופך אותם לנגישים לשותפים מכל הרמות והתחומים במחלוקות הנדונות בהם.במסגרת המחלוקות בין הימין לשמאל הפוליטיים בישארל עמדות רבות בספר אינן ימניות. ואולם, הטיעונים המבססים את העמדות האלה אינם מתייחסים בביטול לערכים שהימין הישרלי דבק בהם ושהם עיקר עולמו – ערכי הלאומיות. יתרה מזאת, טיעונים רבים המושמעים במהלך פרקי הספר מבהירים כיצד ניתן לתת לערכים האלה פשר ובסיס במסגרת תפיסת עולם המעמידה במרכז את ערכי כבוד האדם, חירות הפרט והשוויון בין בני-אדם.

בעשור האחרון הציבור המזרחי בישראל, ובייחוד מעמד הביניים, התקדם בעקביות בזירות רבות של החיים החברתיים: הכלכלית, הפוליטית והתרבותית. ואולם, השיח הציבורי והאקדמי בנושא ממאן לעסוק במגמה חיובית זאת וממשיך להתמקד בפוליטיקת הזהויות ובמרחבים שבהם מזרחים עדיין סובלים מאפליה וממחסור בהזדמנויות.

עומדים בפני עצמם הוא הזמנה לשחרר את הדיון על מזרחיוּת מנקודת המבט הדיכוטומית של "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" באמצעות עיון בארבעה מקרי בוחן הקושרים בין מוֹבּיליות חברתית של מזרחים לתהליכי פיתוח עירוניים: צמיחתו של מעמד ביניים מזרחי באשדוד, פועלם של "מתווכים עירוניים" בני דור 1.5 לעלייה המזרחית ביבנה, הקמתה של התזמורת האנדלוסית הישראלית והעברת האחריות על "פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר" לידי אנשי תרבות בני העיר.

על בסיס מחקרים אמפיריים ובכתיבה אישית לא מתנצלת, מירב אהרון־גוטמן מותחת ביקורת נוקבת על שיח הדיכוי, ומזהירה מפני העיוורון המחשבתי הטמון בו. המציאות, אם רק נסכים להרים את ראשינו ולהביט בה, כבר מראה אחרת.