"זה היה מפחיד נורא. אנחנו לא רמבואים, אנחנו אנשים פשוטים שעושים את מה שצריך, אף אחד מאיתנו לא שש אלי קרב. יש לנו בבית משפחה, אישה, ילדים. אנחנו לא רוצים למות. חשבנו להפסיק, אבל הסתכלנו אחד על השני, ונכנסנו עוד פעם".
ללא פקודה, ללא מדים, פעמים רבות גם ללא נשק – זהו סיפורם של האנשים הרגילים ביום החשוך ביותר בתולדות מדינת ישראל: מהחשמלאי שמיהר להציל את השכנים במושב הסמוך, דרך בעל המועדון שחילץ מבלים מפסטיבל הנובה בשבילי עפר נסתרים ועד לעובד המאפייה שירד עם האמבולנס לשדרות והתעקש להציל חיים גם בלב התופת. אליהם מצטרפים אזרחים נוספים – אלו שלא היו חייבים להיות שם, אך לא היו מסוגלים לעמוד מנגד.
ברגישות, בנאמנות ובדייקנות מתחקה נחום אבניאל אחר סיפורם. הוא נוסע אחריהם בין הקרבות והחורבן ביישובי הנגב, מחפש איתם ניצולים בשטחים הפתוחים ונצמד איתם אל שולי הבניינים והשכונות בעיצומם של קרבות. חלקם ישבו מול המחבר לספר את סיפורם; חלקם לא יוכלו לספר יותר דבר לעולם. לכל אחד מהם עדות שונה, אך מכולן נושבת הרוח הגדולה שבזכותה יכלו הנמלטים מהמסיבה, הנצורים בממ"ד, המביטים באימה מן החלונות, לנשום לרווחה ולדעת: מישהו בדרך.