״בכל יישוב יש לראות מבצר, אולם יכולתו של המבצר נערכת לפי אומץ לבם של תושביו, כפי שאמר אייסכילוס: "אם יש גיבורי-חיל הרי החומה בטוחה". ככל אשר ירבה מספר המתיישבים עזי הרוח על הגבולות, יגדל ביטחון ישראל..״ (דוד בן-גוריון)
במדינת ישראל הצבא מעולם לא שמר על הגבול לבד. מי ששמרו עליו היו מגדל המים, חדר האוכל, השדה החרוש ובעיקר – החלוצים שהתהלכו ביניהם: גברים, נשים וילדים. בקרב מייסדי המדינה ומנהיגיה שרר קונצנזוס: בכל מקום שבו מדינת ישראל רוצה להתקיים, עליה לבנות יישובים. כך קמו מושבות הגליל וקיבוצי הנגב, יישובי השומרון והגולן ומושבי הבקעה והערבה. וזאת הסיבה שמתיישבים מאז ומתמיד נאחזו בקרקע בכל כוחם, גם אל מול התנאים הקשים ביותר.
הספר הזה הוא מסע חוצה-ישראל שגומא מרחק גאוגרפי, ולא פחות מכך – ערכי ורוחני, בין הקהילות שהמדינה חבה להן את קיומה. מממשיכי דרכו של טרומפלדור בגבול הלבנון ועד למגשימי חזונו של בן גוריון בקצה המדבר – ההתיישבות הישראלית ניצבת בפני אתגרים רבים, אך נבנית כל הזמן בזכות רוח גדולה שאפשר למצוא רק אצל אלו שחיים על הקצה. בעולם שלאחרי ה-7 באוקטובר אין ברירה אלא לבחון מחדש את האתוסים הגדולים שציירו את מפת הארץ, ולשאול איך נמשכים החיים האזרחיים ביישובים סמוכי הגבול, וכיצד אתוס החלוציות עדיין רלוונטי בימינו?
מדוע נזף יגאל אלון במתיישבים שחיכו לאישור הממשלה?
איך קרה שחקלאי הערבה הביאו ארטיקים לחיילים ירדנים?
כיצד יכול יישוב שפונה בשעת מלחמה לחזור ולהשתקם?
למה היה צריך אישור ממשלת לבנון כדי לנסוע למשגב עם?
תירא-אל כהן היא מייסדת ונשיאת קדמה – התיישבות צעירים, שהקימה ומפעילה עשרות קבוצות של צעירים הגרים ופועלים ביישובים בגבולות המדינה. דוקטורנטית להיסטוריה במכון לחקר לימודי ישראל והציונות של אוניברסיטת בן-גוריון שבשדה בוקר. נשואה לעידן ואם לאניעם וברית. זהו ספרה הראשון.