ספרו החדש של משה שמש, מהנכּסה לעֻבּוּר, הוא השלישי בטרילוגיה שנועדה לתעד ולסקר את קורותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה מתוך התייחסות לעמדת מדינות ערב בסכסוך הערבי-ישראלי בשנים 1974-1949. תקופה זאת מתאפיינת בשני קטבים: מצד אחד התבוסה במלחמת 1948 – הנָכּבָּה הערבית-פלסטינית; מצד שני, "אל-עֻבּוּר" (חציית התעלה) – הניצחון האסטרטגי הערבי בפתיחת מלחמת יום הכיפורים וההישג של התנועה הלאומית הפלסטינית בהחלטת ועידת הפסגה הערבית ברבאט (אוקטובר 1974): הכרעה ערבית בדבר היותו של אש"ף המייצג החוקי הבלעדי של העם הפלסטיני. המחבר עושה זאת תוך כדי התייחסות להתפתחויות המדיניות בעולם הערבי ובזירה הפלסטינית, כהמשך לשני הספרים הקודמים בטרילוגיה: מהנכבה לנכסה: הסכסוך הערבי-ישראלי והבעיה הלאומית הפלסטינית, 1967-1957, והתחייה הלאומית הפלסטינית בצל משבר מנהיגות – מהמופתי עד שקירי, 1967-1937.
שלושת ספרי הטרילוגיה נכתבו בפרספקטיבה היסטורית של מספר עשורים. מכאן שהערכת האירועים הייתה לעיתים קרובות שונה מהערכתם בזמן ההתרחשויות עצמן, כפי שסוכמו בדוחות דיפלומטיים, בספרי היסטוריה או בסקירות מודיעין והערכות שגובשו בזמן האירועים או בסמוך אליהם. המחקר הנוכחי מציב במרכזו את התפיסה באשר לקשר ההדוק בין התפתחות הסכסוך הערבי-יהודי (ציוני) ואחר כך הערבי-ישראלי, ובין התפתחותה, תוכנה ומרכיביה של התנועה הלאומית הפלסטינית מראשית צמיחתה במחצית הראשונה של המאה ה-20 עד ימינו. מחקר על הבעיה הפלסטינית (או התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה) ללא מחקר על הרקע הערבי והעמדה הערבית בסכסוך הערבי-ישראלי הוא כמו עץ בלי שורשים, ולהפך – חקר הסכסוך הערבי-ישראלי ללא חקר הסוגיה הלאומית הפלסטינית לוקה בחסר.