בספר ״על החינוך״ (Über Pädagogik) כונסו היגדים מארבע סדרות של הרצאות שנשא עמנואל קאנט בקורס החובה לסטודנטים ״הנחיה מעשית בחינוך ילדים״ בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת קניגסברג, בין 1776 ל-1786. את הספר, שראה אור בשנת 1803, פרסם התאולוג האוונגלי פרידריך תאודור רינק, אשר קיבל לידיו את "דפי ההרצאות", הרשימות שכתב קאנט עצמו לקראת נשיאת דבריו לפני הסטודנטים. בספר נידונים ענייני חינוך לפי נושאים רבים ומגוונים, החל בשאלות בדבר התזונה הראויה לפעוטות, מקום המשמעת בחינוך וכיוצא באלה, וכלה בתֵמוֹת פילוסופיות מובהקות, כגון מהות האדם או הערך המוסרי שאפשר לייחס למעשה או למחדל מסוים.
בדבריו של קאנט בולטות גם עמדותיו הנאורות, למשל הטענה שלפיה "יש לחנך את הילדים לא רק בהתאם לנסיבות ההווה, אלא [גם] בהתאם לנסיבות האפשריות, הטובות יותר, של המין האנושי בעתיד, כלומר לפי אידיאת האנושיות ומלוא ייעודה", או הטענה הביקורתית נגד השליטים בחברה המדינית, שיחסם לנתיניהם אינסטרומנטלי והם רואים בהם אמצעים להגשמת מטרותיהם. כך גם עולה בדברי קאנט הגרסה הפדגוגית לחינוך בני הנוער לחשיבה עצמית, לכך "שעשיית הטוב של החניך תהא נובעת מכללי המוסר שלו, לא מהרגל; שלא יעשה רק טוב בעלמא, אלא יעשה אותו כי הוא טוב". זו אכן מטלה פדגוגית ההולמת את תביעתו של קאנט במאמרו המפורסם "תשובה על השאלה: מהי נאורות?" (1784), לאמור: "sapere aude! [העז לדעת!], הֱיֵה אמיץ להשתמש בשכלך בעצמך! זהו המוטו של הנאורות".
לתרגום הטקסט של קאנט מצורפים כאן מבוא מאת נמרוד אלוני, שדן בתורת החינוך של עמנואל קאנט, במקומה בהגות הפדגוגית וברלוונטיות שלה לימינו; וסוף דבר הגותי מאת צבי טאובר, העוסק בעיקר בארבעה מאפיינים מהותיים לאדם לפי חיבורו של קאנט: חינוך, עבודה, חירות וכבוד האדם.