כהבלחת שלהבת לפני דעיכתה, כהזדהרות שמי ערב לפני השקיעה, כן יוקדות ארבע היצירות הכלולות בכרך זה באש לוחמת ובאור התוודעות והתוודאות אחרונה. שנת 1888, שנת יצירה קדחתנית ומודעת, כמו מתוך הרגשה כי קרב הקץ. הרגשת ניצחון מאושר ומלא, ממש עד סף ההתמוטטות.
ארבע היצירות שבספר זה הן ביטוי חריף ובהיר ביותר למסקנותיו האחרונות וההחלטיות של ניטשה, אם לגבי מי שנצטייר לו כאנטיפוד מלא שלו – ואגנר, אם לגבי מי ולגבי מה שנצטייר בעיניו כעולם הערכים השליט שעליו הוטל להורסו — עולמו של כריסטוס והנצרות, אם לגבי עצמו, כהכרת הייעוד הגורלי שהוטל עליו להיות בוראה ממש – ומכאן ההכרה שעליו, ועליו בלבד, גם לכתוב פירוש עצמי, בשם עצמו, והוא־הוא "הנה האיש" הכלול בכרך זה. על אלה נוספו מבחר אגרות מתקופות חייו.