המשגת ה”עצמי” כמבנה-על של נפש האדם הוליכה את היינץ קוהוט (1913-1981) לייסודה של פסיכולוגיית העצמי. הביוגרף של קוהוט, צ’רלס סטרוזייר, מגדיר אותה כפסיכולואנליזה אמריקאית אותנטית של גדול האנליטיקאים שהעמיד העולם החדש. בלב הטלטלה המגולמת בפסיכולוגיית העצמי עומדת ההיחלצות מן הרוע כהסבר האדם, והעזה לשוב אל חזון האמונה בכינון עצמיותו על ידי סולידריות אנושית, אחריות דתית ואמונה בטוב.
בטבורו של המרחב הפסיכואנליטי מציב קוהוט את מושג “האדם הטרגי”. בכך הוא מסמן את המעבר מן “האדם האשם”, גיבורו של פרויד, אל האדם העכשווי: אדם אשר מעבר לדחפים הגוזרים את דינו למאבק קיומי בקונפליקטים לא מודעים, איננו חדל מן הכמיהה לשיקום העצמי משיברונו, וחותר לחוויית עצמי הרמונית, לכידה והמשכית.
את ספרו האחרון והמסכם, כיצד מרפאת האנליזה, מקדיש קוהוט לגילוי גרעינה המרפא של האנליזה, שבמרכזו ניצבת האמפתיה. חקירתו הנוקבת והווירטואוזית נעה בתנודה, לעיתים פרדוקסלית ולעיתים הרמונית, בין המשגת האמפתיה ככלי לחקירת הנפש לבין זיקוקה לעמדה אתית של חמלה מכוננת. הדיון העיוני שזור בתיאורים מאירי עיניים מתוך עבודתו הטיפולית של קוהוט.
במסת ההקדמה לספר מציע רענן קולקה התבוננות רטרוספקטיבית על מפעל חייו של קוהוט, ובוחן את הרלוונטיות הנמשכת של פסיכולוגיית העצמי לאבולוציה האתית, ההגותית והטיפולית של הרעיון הפסיכואנליטי.