זה סיפור על חיילים בחזית של מלחמה נשכחת. זה סיפור על הר גבוה בקצה רצועת הביטחון של דרום לבנון. זה סיפור על מוצב צבאי, "דלעת", שבו העבירו הלוחמים האלה את מרבית שירותם הצבאי. סביבם נוף עוצר נשימה ושקט פסטוראלי, שנקטע מעת לעת, בלי אזהרה מוקדמת. זה סיפור על חיים צעירים המיטלטלים בין רביצה מכווצת בתעלות לבין יציאה לסיורים בלב לבה של ארץ החיזבאללה.
זה סיפור על דור שלם שברדיו שמע דיבורים על מזרח תיכון חדש, אבל בינתיים, עמוק בלבנון, ראה כיצד נולדת מלחמה מסוג חדש. מלחמה של מטענים ושל מצלמות ושל קרב על התודעה. מלחמה שבה החזק לא תמיד מנצח.
מתי פרידמן שירת ב"דלעת", והסיפור שהוא מגולל בספר המפתיע והקורע שלפניכם הוא הסיפור שלו ושל חבריו, בני דורו, שהקיזו את דמם במלחמת שמונה־עשרה השנים של כיבוש ישראלי בדרום לבנון. מלחמה שלא קראו לה מלחמה. בדלעת תגלו את הפנים האנושיות שמאחורי אירועים גדולים. בדלעת תגלו ספר מלחמה מופתי, חריג בסגנונו, המותיר את קוראו עם חומר רב למחשבה.