בנסיבות החדשות שנוצרו לאחר מלחמת ששת הימים, הפך צה"ל מצבא מסתער ומתקיף לצבא הנדרש לפעולות אבטחה והתגוננות. בעוד מדינות ערב מלקקות את פצעיהן, זקפו ארגוני החבלה הפלסטיניים ראש והחלו בפעילות גרילה וטרור כלפי ישראל, בעיקר מגבול ירדן, סוריה ולבנון, במטרה להתיש את צה"ל ובעיקר את העורף הישראלי. צה"ל נדרש לפעילות אחרת מזו שהורגל והתמיד בה, ודומה שמערכת הביטחון הישראלית, שבראשה עמד משה דיין כשר הביטחון, התקשתה להסתגל לעימות צבאי מסוג זה (כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בפעולת צה"ל במחנה הפת"ח בכראמה). משנת 1967 ועד 1970 סבלו יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן מהפגזות וחדירות מחבלים משטח ירדן. היישובים לא היו מוכנים למהלומות שניחתו עליהם ממזרח והתלוננו כי הנהגת המדינה וצה"ל מותירים אותם לבדם אל מול האש הפלסטינית והירדנית.
המחבר מתאר ומנתח בספר זה את שנות מלחמת ההתשה בחזית הצפון־מזרחית של ישראל על שלל היבטיה: מחד גיסא , את התבססות ארגוני החבלה הפלסטיניים בירדן ובלבנון ופעילותם הצבאית והתודעתית, ואת יחסיהם המורכבים עם המלך חוסיין שליט ירדן ועם שלטונות לבנון. מנגד , הספר מציג את התמודדותם היום־יומית של תושבי עמק הירדן ועמק בית שאן, שחשו כי הופקרו לנפשם