ספטמבר 1939, כאשר התקרב הצבא הגרמני לווארשה, נטשו מנהיגי יהדות פולין את העיר. יהדות וארשה, הקהילה היהודית הגדולה באירופה, נותרה ללא מנהיגות תחת הכיבוש הגרמני. בקיץ 1942 החל גירוש יהודים מגטו וארשה והובלתם לתאי הגזים בטרבלינקה. הגרמנים לא נתקלו בהתנגדות. תנועות הנוער בגטו תפסו את ההנהגה והחלו להתארגן לקראת המרד. שני צעירים בני 23, מרדכי אנילביץ', חבר "השומר הצעיר", ופאבל פרנקל, חבר בית"ר, עמדו בראש שני ארגוני ההתנגדות – הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי – שהובילו את המרד. הניסיונות לאחד את שני הארגונים נתקלו בקשיים ששורשיהם ביריבויות אידיאולוגיות מלפני המלחמה. בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943, נכנסו לגטו חיילים גרמנים מצוידים ברכבים משוריינים ובתותחים. מולם התייצבו כמה מאות צעירים יהודים מצוידים בנשק דל. הלחימה העיקרית נמשכה עשרה ימים. הקרב המרכזי – "הקרב על הדגלים" התנהל בכיכר מוראנובסקי, בין כוחות בפיקודו של פרנקל, שהניפו על גג אחד הבתים את הדגל הציוני ואת דגל פולין, לבין חיילים גרמנים בפיקודו של הגנרל יורגן שטרופ. רק ביום הרביעי הצליחו הגרמנים להוריד את הדגלים. זמן קצר לפני פרוץ המרד אמר פרנקל במפגש עם לוחמיו: "חברים! אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נדונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות!" משה ארנס כיהן בכמה ממשלות כשר הביטחון וכשר החוץ ושימש כשגריר ישראל בוושינגטון. הוא מהנדס אווירונאוטי, והיה פרופסור משנה בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון. בתקופת היותו סמנכ"ל הנדסה בתעשייה האווירית זכה בפרס ביטחון ישראל על תרומתו לפיתוח ביטחוני. הקדיש את השנים האחרונות למחקר מקיף על מרד גטו ורשה.
