בורות שכורים
בְּדִיּוּק כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ טוֹבָה הִתְבָּרַרְתְּ כְּרָעָה
רָעָה הָיְתָה עֵינֵךְ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה
וּכְשֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁאַתְּ רָעָה הִסְתּוֹבַבְתְּ בְּפֶה מָלֵא
צוֹחֶקֶת עַל הַבּוֹרוֹת שֶׁכּוֹרִים לָךְ
וְהִמְשַׁכְתִּי לְסוֹבֵב אוֹתָךְ
עִגּוּל שֶׁלֹּא נָח אַתְּ
וּמֵרֹב הַחֲלַקְלַקּוּת לֹא יָכֹלְתִּי
לַעֲצֹר לֹא עוֹזֶבֶת אוֹתִי וְלֹא
עוֹזֶבֶת וּבָאָה וַאֲנִי
לֹא שׁוֹלֶטֶת בָּךְ אוֹ בִּי
אוֹ בַּצִפּוֹר שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲשׂוֹת מִזֶּה
קֵן
מתוך השפה הרזה והמקוטעת של המון המון אושר עולות מטאפורות מפתיעות, רגישות צלילית ודמויות שהמוכר והזר נוכחים בהן בו בזמן. כמו חלומות, האירועים המתוארים בשירים נקשרים זה לזה בקשר אסוציאטיבי ומותירים תחושה מטרידה של העדר שליטה על המתרחש.
מה שנדמה תחילה לאדישות חושף את עצמו בהדרגה בפגיעוּתו. הטלטלות המתוארות בתור אירועים שגרתיים משהות את עצמן בשירים, כמו ממתינות לקורא. בקריאה מתממש פוטנציאל התנועה הגלום בטקסט והקורא מתגלה כבולם זעזועים נשכחים, כאתר קליטה ייחודי למי שמימשה את זכות הדיבור שלה במלואה.