שירת העפרוני היא שירת טבע שאינה מסתפקת בתיאור של "מראות טבע" גרידא אלא שואפת לבטא "רוממות־רוח וחיוב" (דברי אבות ישורון). זוהי שירה שנולדת מתוך מרחבו של הגליל התחתון וכל כולה שיחה עם המקום, על חשבון השיחה הרגילה, שלרוב היא רק עם עצמנו. היא שואפת להקנות משמעות קיומית ואתית לישיבה בארץ.
אין זו רק שיחת דיבור ומחשבה עם המקום, ואפילו לא רק שירת התבוננות ותשומת לב, אלא שירת חיבור והיאחזות, שירת התפלשות: "הַבֹּקֶר / בְּכַפּוֹת יָדַי אָסַפְתִּי / מֵהָאוֹר לִרְחֹץ / אֶת פָּנַי / בַּדֶּרֶךְ לַמַּטָּע וְלַשָּׂדֶה".
לפעמים האור רוחץ את פניך, ולפעמים, בשיר אחר, ההר סוטר על לחייך. המקום של צוריאל אסף הוא בד בבד מעיין אור ומחנך קשוח, אתר של תבערה וגם ערסל של הפוגה. הצעת השירה הזאת היא להרגיש מחדש, דרך המילים, את היותנו כאן, לשלוח יד אל להבות המקום, להכניס את הראש מתחת למימיו, לתת לרוחותיו לחבוט בנו.