השעה חמש. הזמן אוזל. עוד רגע האויר. נורית זרחי מתמידה בתרגול נדירותם של החיים. במסיבת התה הזאת, לפני ואחרי ה-7 באוקטובר, פועלת השירה כעין מכסחה בסמיכות לשורש. במהלך הטקס האינטימי הזוכה למימד אפוקליפטי, העולם בועט בך ונבחנות אושיות הקיום והשירה. בהרף שבו "גדיים טיפשים נמלטים לתוך השעון" ו"חללי הדיבור מתהפכים", מקופל עידן שלם – בין חזון לשברו, בין אסון להשתקתו, בין פצע לתחבושותיו.
"אני רוצה עוד פעם ועוד פעם עד הפעם שתחילת הדרך תימהל בסוֹֹפה". כותבת זרחי. דומה כי בספר הזה, המביא לשיא את חוויית הזמן שהחלה להתרקם בשניים הקודמים: ואת? (2020) , דוגמת העולם (2022 ), עזה מאי־פעם חוויית האל־חזור. אולם דווקא מתוך החֶסֶר, ההתנשלות והפרימה, מזדהר סיכוי התגלותו של הממש: