נעמה שקד
אֲנִי לֹא אָכִין כְּלֵי גּוֹלָה.
אָשִׂים עַצְמִי בָּאֲדָמָה, כְּזֶבֶל
לְהֵרָקֵב לְהִתְרַכֵּב בְּתוֹכָהּ
שֶׁכָּאן אֲנִי חֵלֶק מִן הָעֶרֶב הֶהָרִים
שִׁכְבַת הַסֶּלַע טֶרָסוֹת עֵצִים־אֲהוּבַי
עַנְפֵיהֶם תְּנוּעַת הָאוֹר הָעֵשֶׂב
בשירי כאן, ספרה של נעמה שקד, נוכחים בעוז הטבע, הגוּף, הרגע החי – והתהום. שירתה רוויה מתח – בין קרע לצמיחה, בין מיתי למוחשי, בין אינטימי לציבורי, בין אינסופיותו של הטבע ובין מעשי האדם בו.
לשונה היפהפייה של שקד מאופקת ורחבת־מעוף כאחת. שפת שיריה משוקעת במקורות היהודיים ובה בעת היא עכשווית, חושנית, מחפשת דרך, נעה בין הניתן להיאמר ובין מה שאין לאחוז בו במילים. בכל אלה היא כמו מבקשת יחס אינטימי עם הנוף – הארצי, הנפשי, ההיסטורי – שבתוכו היא מתקיימת, מתוך אחריות כלפיו ושותפות בקשר שבין היחיד לרבים ולאדמה הנושאת אותם עליה.