אִם הַכִּסֵּא יוֹדֵעַ
שֶׁמֻּנָּח עָלָיו יוֹתֵר
מֵחֹמֶר, מַדּוּעַ
הוּא קָשֶׁה כָּל כָּךְ?
כְּלוֹמַר, הֵיכָן הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה?
בנקודת המפגש שבין החומר למה שהוא "יותר מחומר", כלומר שבין הפיזי למטאפיזי, מתרחשת שירתו המפליאה של שגיא אֶלנקָוֶה. "היכן האהבה הגדולה?" הוא שואל, מתאבל על אובדן קונקרטי – על מות אִמו, על מותה של ידידה קרובה – ובה בעת מבקש את מה שהוא יותר מאהבת אנוש: אולי את היופי המבליח פתאום בין פירורי עוגה או מתוך מבנה אינטלקטואלי מרהיב, יופי שכמוהו כאינסוף; אולי משמעות רוחנית שאינה עומדת בסתירה לתבונה; ואולי, במילותיו שלו, "אֶת נְהָרַת הַלֵּב הַמְבַקֵּשׁ מִקְלָט מֵעַצְמוֹ".
בחיתוך לשוני שכמו משקף תודעה משוכללת ומעורערת כאחד, בנגיעות אמת בַּייסורים ובַחסד של היומיום, בנשגב ובתמוה, שגיא אֶלנקָוֶה הוא יוצר שאין כמעט כדוגמתו בעברית, משורר של פצע ושל הוֹד.
ענן הוא ספרו השמיני של אֶלנקָוֶה (נ' 1977), חתן פרס היצירה לסופרים עברים ע"ש לוי אשכול תשע"ו (2016). קדמו לו: קונכִיָּה (ירון גולן, 2009), פינה: יומן שירה (עיתון 77, 2011), חפץ (עמדה, 2013), אפור נוצץ (אפיק, 2015), מחלת־ים של להיות עצמי (הבה לאור, 2017), דרך כריכה ריקה (אבן חֹשן, 2019), אֹרֶן (מקום לשירה, 2023).