אֲנִי חַיָּב לִכְתֹּב שִׁירָה
[...]
מֵהַסּוּג שֶׁמַּסְרִיחַ מִשֶּׁמֶן מְכוֹנוֹת
וְנִגְמָר בְּמַכּוֹת.
אֲבָל הַטֶּבַע מַפְרִיעַ לִי,
[...]
עֵץ צוֹמֵחַ יָפֶה מִדַּי אֶל תּוֹךְ
שְׂדֵה הָרְאִיָּה שֶׁלִּי
[...]
בספר עץ וחיות אחרות, ספרו החדש של חתן פרס חיים גורי לשירה, ערן צלגוב, העץ כמו נדחף לטקסט שרצה להתעסק בחומרים גסים יותר של הקיום.
העץ הוא נושא השירה, הוא עומד במרכזה, אבל המשורר, שאיננו רוצה להיות "משורר טבע" גרידא, עובר מהר מאוד לספר על ענייני בני אדם מתחת לעץ וסביבו. תכונה זו היתה פוסלת את השירים מלהיחשב אקופואטיקה, אלא שבתום הקריאה, הקורא חש שהעץ היה העיקר ומה שעשה שם האדם – דימוי. העצים שבספר זה אכן עומדים באמצע חיינו כעֵדים קרי רוח, שכוחם גדול להרגיע את הדרמות שלנו או לפחות לתת להן קני מידה.
עיקרון מרכזי אחר העומד בבסיס האקופואטיקה הוא הדגש על תחושת המקום. באופן זה האקופואטיקה מעידה לא רק על יופיו של הטבע מתוך השתאות, אלא גם מאפשרת השתהות להתבוננות, שחושפת גם את הקלקול וההרס שהטבע עובר. ולכן, למרות הלכלוך והשליליות שבין שורות השירים, בסיום הספר עולה תחושה אמינה של התקרבות אל אפס קצהו של הנשגב.