בתוך הרעב, הייאוש, המוות והאלימות של אושוויץ אפשר היה למצוא בכל זאת גם כמה מאורות זעירים. למשל ספרים. בבלוק המשפחות מצויים שמונה ספרים ועוד כמה “ספרים חיים“ - מורים שיודעים לדקלם ספרים שלמים בעל פה. אסור בשום אופן שהנאצים יגלו את דבר קיומם של הספרים האלה. העונש על החזקתם הוא מוות מיידי. ובכל זאת נערה אמיצה אחת, דיתה, מקבלת על עצמה את המשימה לשמור עליהם ולהחביאם:
לשמש כספרנית.
במקום נורא כל כך הספרים משמשים עדות לקיומו של עולם אחר, שזכרו הולך ומתפוגג. הם עוזרים למורים להשקיט ולהרגיע את הילדים הרעבים והפצועים, עוזרים לאנשים לשמור על תקווה ועל צלם אנוש, ועוזרים לדיתה עצמה לגלות כמה היא אמיצה וחזקה, ולהיזכר עד כמה היא רוצה להמשיך לחיות.
במשך חודשים דיתה שומרת על הספרים, תופרת אותם לתוך בגדיה ומוצאת עבורם מקומות מחבוא. גם כשדוקטור מנגלה עצמו מתחיל לרדוף אותה במחנה, היא לא מוותרת על מה שהוא אחיזה בעולם נעלם, אחר, שבו יש מקום לסיפורים. סיפורה של דיתה, שמבוסס על סיפור אמיתי, הוא עדות מטלטלת לכוחה של המילה הכתובה ולאומץ לב אמיתי.
הספרנית מאושוויץ יצא לאור במדינות רבות והיה לרב–מכר.
