העולם שמעבר - חיים מזר

במאה ה־20 – עידן פריחתה של התחבורה הציבורית – קמו חברות ספנות, נמתחו עוד ועוד מסילות רכבת ונכבשו דרכים חדשות. אלה אפשרו לרבּים לנוע בין ערים, מחוזות וארצות במחיר שווה לכל נפש ובקלות גדולה מתמיד וזימנו מפגשים בין חברות ומעמדות שונים. כיצד השפיע הדבר על יהודים ברחבי העולם ובישראל?

אסופת מאמרים זו ממלאה את החסר בחקר הניעוּת והשפעותיה על המרחב היהודי. היא בוחנת את השלכות התחבורה הציבורית על חייהן הפנימיים של קהילות היהודים הפזורות במקומות שונים, ועל קבוצות מסוימות בקִרבָּן; מתמקדת בחוויות הייחודיות של יהודים בהשתמשם בתחבורה ציבורית בימי שגרה ובמסעות ההגירה לאמריקה או לישראל; בוחנת את ייצוגיה התרבותיים של התופעה ומבררת את השפעותיה על היחסים בין קהילות של יהודים ברחבי העולם.

התחבורה הציבורית במאה ה־20 זימנה יחדיו קבוצות הגמוניה וקבוצות שוליים בחברה, והיה בכוחה להגדיר מחדש את מערכות היחסים ביניהן. היא בנתה יחסים וגשרים בין קהילות יהודים שונות ולעתים הדגישה מאפייני תרבות נבדלים. לתחבורה הציבורית היו גם היבטים לאומיים. להקמת מערכת תחבורה ציבורית יהודית עצמאית בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל היו מניעים לאומיים, וכמו כל מערכת לאומית, גם לה יש מאפייני זהות ומקום.

כך, בין תחנותיו של ספר זה נחשפת היסטוריה רב־קולית ומרובדת של התחבורה הציבורית כמרחב חברתי, תרבותי ורגשי חשוב, אך שקוף לעינינו, בחוויותיהם של יהודים בעת החדשה. היה זה מרחב של תנועה, מפגש, ניידות והדרה, ששיקף את תהפוכות הזמן, וההתמקדות בו מאפשרת התבוננות אחרת בהיסטוריה היהודית.

מאז שחר לידתה ניסתה הפסיכואנליזה להסביר כיצד מתרחש התהליך הפסיכואנליטי. מה הופך אותו לבעל משמעות וכיצד תקשורת של שני אנשים בחדר הטיפול מניעה התפתחות נפשית? השאלות הללו משיקות לשאלות כבדות משקל בתחום הפילוסופי: כיצד ניתן להכיר תהליכים נפשיים שלנו ושל זולתנו? האם "תהליכים נפשיים" הם "דבר-מה" בעולם? האם קיימת "נפש"? בעשורים האחרונים נשענה הפסיכואנליזה על הנחות פילוסופיות שונות כדי לענות על שאלות אלה. כך למשל הוצעו פתרונות הקשורים בחשיבה הדיאלקטית של הגל. ספרה החשוב והמעמיק של רוני כרמלי מראה שרעיונות הגליאניים אינם עולים בקנה אחד עם הנחות היסוד של הפסיכואנליזה המבקשת לחקור את הנפש של היחיד, על הקונפליקטים שבה. המחברת מבקשת להחליף את רעיון הדיאלקטיקה במושג הפרדוקס, שהנו מרכזי להתרחשות הפסיכואנליטית.

בבסיס החשיבה של דונלד ויניקוט וז'אק לאקאן עומדות הנחות פילוסופיות משותפות בדבר הפרדוקסליות המובנית בפסיכואנליזה. הפרדוקסליות הזאת קשורה במפגש של היחיד עם העולם. היא מוכרת אצל ויניקוט בהבנתו את המפגש של התינוק עם סביבתו וביצירת המרחב הפוטנציאלי, ובמושגים לאקאניאניים כגון הסובייקט החצוי, שלב המראה והשיח של הזולת. על בסיס רעיונות אלה, בשילוב פילוסופיית השפה של ויטגנשטיין, מפתחת המחברת מודל פילוסופי-לשוני המתאר את ההתרחשות בחדר הטיפולים כמשחק שפה פסיכואנליטי. מודל זה הוא חדשני, אבל המחברת מתחקה אחר שורשיו בחשיבה של פרויד.

ד"ר רוני כרמלי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו; חוקרת, בין השאר, את הממשק בין פסיכואנליזה ופילוסופיה. כרמלי מרצה בכנסים רבים בישראל ובעולם; פרסמה מאמרים בכתבי-עת בינלאומיים בולטים, ובכללם ה-IJP.