אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה.
בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ברגל, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו.
אשה בורחת מבשורה הוא סיפור על שני גברים ואשה ושני בניה, על אהבה ואהבה נכזבת, על חברוּת ורגש ונדיבוּת בין גברים, על הוֹרוּת ונתינה, ובעיקר על 'עבודת-המשפחה', המאמץ הכמעט הרואי לקיים את רקמתה העדינה של משפחה בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית.
זהו סיפור שמתלכדות בו השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי כולו עם אלה של תא משפחתי אחד.
