מה קרה להגר באילת - עופרה עופר אורן

יום אחד, קצת אחרי שהיא מחשבת את כמות מכונות הכביסה שהפעילה בימי חייה, נעמי מקבלת התראת פינוי מבעלת הדירה שבה היא מתגוררת עם משפחתה. החיפוש אחר מקום אֵחֵר מתגלה כעקר, והיא נאלצת לחזור לקהילה שהיוותה עבורה בית, ושאותה עזבה בטריקת דלת. נעמי, אמא של כוכבת סליים ושל קפטן ליגת הכדורגל, מקבלת תזכורת כואבת לאישה המפוארת שהיתה, ותמונת מראה מטרידה לאישה שהיא היום.

בטריקה שקטה כותבת מיה הוד רן בהומור ובלשון מושחזת על סוגים שונים של יחסים – בקהילה, במשפחה, ובין האדם לבין עצמו – ובוחנת את תהומות הכעס ואת ההשתוקקות להתרה.

הילד הוא אבי האיש כתב המשורר וויליאם וורדסוורת בפתחו של שיר ידוע, שבו ניסה בכוח המחשבה, הדמיון והזיכרון ליצור קשר חי בין ילדותו ובגרותו, לגשש בעקבות השורש הנעוץ בקרקע הילדות כדי להגיע לעומקו, לגעת בו, לחוש את כוח הצמיחה שפעם בו; שמא תוסיף הנגיעה הזו משהו להבנת החיים בכללותם. 

הוא הדבר שניסיתי לעשות בספר קטן זה, המעלה פרשות מילדותי לפני יותר משמונים שנה – מהן פרשות "זעירות", ואולי מגוחכות, ומהן פרשות כמעט טראגיות. המשותף לכולן – מגע עם השירה ועם אנשים כותבי שירה. ההליכה בעקבות פגישות אלו ואחרות היא חלק מן הניסיון להבין חיים ארוכים שטבוע בהם חותם ההתמסרות לקריאת שירה ולחקירתה. 

וכמו כן: ההיחשפות הילדותית לשירה אינה מובנת כרשות העומדת בפני עצמה, אלא היא טבולה כולה בעולם היסטורי מוחשי; עולם חברתי, תרבותי, משפחתי, אישי עמוס לעייפה רשמי זמן ומקום. בהילד הוא אבי האיש השתדלתי להחזיר מעט מרשמים אלה לסביבה ולזמנים בהם עברה עלי ילדותי.