ספר זה נולד מתוך אהבה. אהבת הפסיכואנליזה ואהבת האמנות והתרבות. אהבות אלו מפרות ומעשירות האחת את רעותה, ובמובנים רבים התפתחו וממשיכות להתפתח מתוך השפעה הדדית. אם בתחילת דרכה ביקשה הפסיכואנליזה להתקבל כדיסציפלינה מדעית, דומה שבמאה ה-21 הפסיכואנליזה מאפשרת לעצמה להרפות מעט מאחיזתה הקלאסית ומבקשת להתרחב ולצאת מגבולותיה, לחתור תחתיהם, ולהיעזר לשם כך ביצירה. במובן מסוים הפסיכואנליזה בת-זמננו משמרת את הגלופה של החשיבה הקלאסית, ובה-בעת היא מתרחבת ויוצאת אל מה שקיים בין המילים ומעבר למילים, מתוך ניסיון לפגוש את אזורי הנפש שבהם השדה של המילה אינו מצליח להחזיק את מלוא עוצמת החוויה.
האם המוזה היא זו שמאפשרת לנו לחשוב אנליטית? ליצור? או שמא זו המשמעת הכמעט דתית שבה אנו מגיעים מידי יום לחדר הטיפול ושבים ומקשיבים בכל פעם מחדש למטופל המגיע אלינו? במובן זה המושג "שתי וערב" מקפל בתוכו את שתי העמדות הללו של עבודה יומיומית אדוקה ויצירתיות המתעוררת מתוכה ולעומתה – אריג עשיר הנטווה ביניהן. אסופת מאמרים זו נעה בין נקודות הממשק והשונוּת שבין הפסיכואנליזה לבין תחומי אמנות מגוונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, ספרות, צילום, קולנוע, ארכיטקטורה, מחול, תורת הסוד ובודהיזם.