רגש האשמה הוא רגש מייסר ומטריד אך גם כזה המכוון את האדם אל עבר ההתנהגות המוסרית והחיים החברתיים המשותפים. מקדמת דנא יוסרו בני האדם, התמודדו והונעו על ידי רגש זה, והוא סייע בידם לכוון את פעולותיהם ולתקן את מידותיהם. אולם כיום השפעתו של רגש זה הולכת ופוחתת והוא נחשב למגונה, ככזה שיש להתגבר עליו ולנסות לבטל את השפעתו בדרך ליעד הנכסף של מימוש עצמי. כיצד קרה הדבר? מתי הפסיק רגש האשמה להוות סימן עבור האדם לכך שהפר נורמות חברתיות ומוסריות?
במחקר בינתחומי זה מבקש עודד גולדברג להתמודד עם סוגיות אלה תוך כדי כך שהוא נעזר בדיסציפלינות שונות – פסיכואנליזה, סוציולוגיה, חקר שיח ותיאוריה ביקורתית. הטענה העולה מהספר היא שנטרול רגש האשמה הוא תוצאה של החיבור שנוצר בין השיח הטיפולי והשיח הקפיטליסטי הצרכני. באמצעות קריאה צמודה בטקסטים מגוונים מנסה גולדברג לשרטט את הנרטיבים, המטפורות, ההסברים והפרקטיקות שהתפתחו סביב רגש זה בשני השיחים. הספר עוקב אחר התפתחות היחס לרגש האשמה בפסיכואנליזה, החל מפרויד שקבע שרגש האשמה הוא "הישג יקר ערך" עבור בני האדם אך גם מקור עיקרי לחולי נפשי ואומללות, דרך הפסיכואנליזה האמריקאית שהתעלמה מרגש זה ומהשפעתו, או שהמירה את השיח על אודותיו בשיח הבושה. בהמשך דן הספר בכתביו של הפרסומאי והפסיכולוג, ארנסט דיכטר, שראה את תפקידו העיקרי של הפרסומאי בניטרול השפעתו של רגש זה, לצד עיון בספרות העזרה העצמית והפסיכולוגיה הפופולרית ששמה לה למטרה לשחרר באופן מוחלט את קוראיה מלפיתתו המזיקה של רגש זה. בתוך כך מציע הספר נקודת מבט ייחודית להבנת כוחו והשפעתו של השיח הטיפולי בעיצובו של הסובייקט המודרני.