במרכז הספר החדש עומדת התרשמותו של תומס אוגדן שיש בין מטופליו אנשים שלמעשה – בשל חוויות קשות מוקדמות – נמנעו מלחיות את חייהם.
טיפול שמתמקד בפירוש אין בו תועלת עבורם. אוגדן מוותר על המושג פירוש ומפתח צורת עבודה אחרת שבמרכזה דיבור ייחודי עם כל אחד ממטופליו – בתוך דפוס הקשר החד־פעמי שהתפתח ביניהם – במאמץ לאפשר לשניהם לחיות חוויה יחד (כדברי ויניקוט), מתוך הבנה שנחוצים שני אנשים כדי לחשוב (כדברי ביון). זיקתו לשני ההוגים מתבטאת גם במה שהוא מכנה קריאה או כתיבה מחדש משלו למאמרים מרכזיים וקשים לפיענוח שלהם – "פחד מהתמוטטות" מאת ויניקוט ו"הערות על זיכרון ותשוקה" מאת ביון.
אוגדן מבחין בין שלושה דפוסי חשיבה: חשיבה מאגית, שמבטאת מאמץ אומניפוטנטי אך עקר ליצור מציאות אשלייתית (בהשפעת מה שכינה פרויד עקרון העונג ואוגדן מציע לכנותו עקרון הפחד מפני האמת); חשיבת החלום המאפשרת את חיפוש האמת (ברוח עקרון המציאוּת של פרויד); וגרסתה הנועזת ביותר – החשיבה המתמירה (הטרנספורמטיבית), המשנה מן היסוד את תפיסת המציאוּת. הספר כולל דוגמאות קליניות עוצמתיות, הממחישות את נכונותו של אוגדן להשתחרר מניסוחים טיפוליים מקובלים ("ארוזים מראש") בניסיון לגעת בחיוּת ובמוות הרגשי בכל דיאדה טיפולית, ולחפש בה את הפוטנציאל לאהבה טיפולית הדדית. שני פרקים עוסקים בחייהם וביצירתם של סופרים שקרובים לליבו של המחבר – קפקא ובורחס.