"בשנים האחרונות הלכה והתגבשה בי ההכרה שאינני מכיר את הסיפור שלי. שלנו".
במילים אלה פותח רון חולדאי את הסיפור שהוא מבקש לספר לנכדיו על הוריו וחבריהם, דור ראשון לגאולה, שייסדו קיבוץ, נלחמו והקימו מדינה, אך גם חוו טרגדיה שאין נוראה ממנה, של בני משפחה וחברים שנספו בשואה;
על הילדות בקיבוץ חולדה, שם נולד והתבגר ושם הונחלו לו והוטבעו בו ערכים לחיים;
על 26 שנים בחיל האוויר כטייס קרב בארבע מלחמות ועל אינספור גיחות כמפקד טייסות וכמפקד בסיסים;
על הרגע שבו החליט ללכת בדרך של הוריו, מייסדי בית הספר בחולדה, ולבחור בחינוך. חסר ניסיון בהוראה הוא מונה למנהל הגימנסיה העברית "הרצליה" ברגעי השפל שלה ועשה אותה לאחד מבתי הספר המובילים והמבוקשים בתל אביב;
ועל ההחלטה להתמודד על ראשות עיריית תל אביב-יפו. תל אביב-יפו שחולדאי קיבל לידיו בשנת 1998 היתה עיר כושלת, מזדקנת ומתכערת, פושטת יד ורגל, שתושביה נטשו אותה. בעבודה קשה ושיטתית, בלי להתבייש במילה "חזון", תוך התגברות על מכשולים וקשיים לרוב ויחד עם אנשים טובים ומסורים, הוא הפך את העיר העברית הראשונה לעיר מבוקשת ופורחת, עיר של דמוקרטיה, סובלנות, פתיחות וקבלת האחר, עיר של חדשנות, תרבות ושמחת חיים.
ובלשונו: "בכל דור ודור היתה כאן תל אביב אחרת. אבל היא תמיד היתה העיר המרכזית, התוססת, המעניינת, שבה כל אחד יכול למצוא את מקומו. לתל אביב-יפו יש חיים משלה. וככזו היא גם תמשיך תמיד להיות שנויה במחלוקת. זהו קסמה".