זמן קצר לאחר שאלן קרוסבי מתחילה את עבודתה כאחות מתלמדת במוסד הפסיכיאטרי “אמברגייט“ היא נדרשת לבצע תהליך קבלה למטופלת חדשה בשם איימי סאליבן, נערה צעירה שהובאה למקום בידי אביה. איימי מעולם לא דמיינה שאשפוז כפוי יהיה תחנה במסלול חייה, אבל הנערה הדעתנית, הגאה והחריפה יודעת שאין לה ברירה. אלו הן שנות החמישים, ואף שהמקום כבר לא נקרא באופן רשמי “בית משוגעים“, רבים מהמאושפזים, כמו איימי, נכלאים בו בגלל צירוף של נסיבות חיים אומללות והגדרות חברתיות מיושנות.
כחמישים שנה מאוחר יותר, שרה מרגישה משיכה משונה ל“אמברגייט“, שכעת הוא בניין מתפורר שעומד בפני הריסה. היא מודעת לכך שייתכן שהמחקר העצמאי שלה על המקום נועד רק להסיח את דעתה משיברון הלב שחוותה ומתחושת ההחמצה הבלתי נסבלת שמתלווה אליו. אבל זו לא רק הסחת הדעת. לשרה יש תחושה חזקה שבפאזל שמרכיב את סיפור חייו של אביה חסר חלק, והיא חושדת שהחלק החסר קשור במוסד הזה.
סיפוריהן של שלוש הנשים - אלן, איימי ושרה - שונים זה מזה ומתרחשים בתקופות שונות, אך בכולם מתוארים כאב, תסכול וקושי שהחיים גרמו להן, לצד כוחם של חמלה אנושית, אהבה וקבלה ללא תנאים. כל אלה יוצרים עלילה סוחפת שמצליחה לגעת ברגש וגם לעורר מחשבה - במהלך הקריאה וזמן רב לאחר סיומה.
קתרין יוז היא מחברת רבי–המכר הבינלאומיים ‘מכתב שנשכח‘, ‘הסוד‘ ו‘ההבטחה האחרונה‘, שראו אור בעברית בהוצאת מודן.