מסע האב אל הממשי - אבנר פיינגלרנט

באביב 2020, בפרוץ מגפת הקורונה, הודרו אזרחים מבוגרים מן המרחב הציבורי וסומנו כקטגוריה מובחנת, נטולת זכויות ומסוכנת. כך הפכה הזִקנה מתקופה בחיי אנוש ל"גזע" שאנושיותו מוטלת בספק. "מצב החירום", שבשמו הובדלו ובוּדדו הזקנים מממלכת החיים, לא היה אלא ניסוי כלים שלטוני בניהול ומִשמוּע אוכלוסיות, שהטרים את התמורות בסדר הפוליטי בישראל ובעולם המערבי.

מגילנות לגזענות חושף את התשתית האידאולוגית שפעלה מאחורי האפידמיולוגיה ואת עיצוב דמותה של הזִקנה לא רק כקורבן אלא גם כמקרבן, המפיץ מחלה ומבשר מוות. הוא מראה כיצד בשם הדאגה החמלה הואץ תהליך חברתי ששחק את אנושיותם של הזקנים והציג אותם כבעיה שיש לפותרה. 

מחבר הספר, פרופ' חיים חזן, קורא תיגר על השפה, המדיניות והדמיון התרבותי שלנו, ומזמין לחשוב מחדש מהי זקנה, מהו ערכו של אדם באחרית ימיו, ומה קורה לחברה שמסבה את מבטה מעברה ומעתידה בשם כוחו של ההווה.

חיים חזן הוא אנתרופולוג חברתי, פרופסור אמריטוס בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ומנהל שותף במרכז מינרבה לחקר בין־תחומי של סוף החיים באוניברסיטת תל אביב. 

עושָׂה כרצון גופי, ספרה של טלי ברייר, הוא עדות יוצאת דופן, בגוף ראשון, של שורדת אונס והתעללות מינית מתמשכת, עדות הנעשית לשירה אשר כנותה מפלחת לב. עם זאת, אין שירה זו כלי תרפויטי או תיעודי, וגם לא כתב האשָמה, כי אם מעשה ספרותי. ברייר מצליחה לשמור על מרחק מדוד בין עמדת המתבוננת לעמדת החוֹוָה, בין פאסיביות כפויה (ברייר גם חיה עם תסמונת טורט, המהדהדת בספר את אובדן השליטה בגוף) ובין האקטיביות שבעצם מעשה הסיפור. השימוש שלה בלשון המקורות ובמחזורי תפילה מדגיש את כוחה לשמור על גרעין של אמונת־אנוש לנוכח מעשים שאין הדעת סובלת. הכתיבה, השירה, היופי והתפילה הם בידיה אמצעים לקנות מחדש שליטה בגופה ובחייה, לבצר אוטונומיה בעולם ולברוא רובד נוסף של קיום.

טלי ברייר, ילידת פתח תקוה 1998, היא בוגרת אוניברסיטת בר אילן בספרות משווה ומדעי הרוח, סטודנטית לטיפול בהבעה־בהקלדה באוטיזם וסייעת בבית ספר לאוטיסטים. עושָׂה כרצון גופי הוא ספרה השני, אחרי מתכון לעוגיות שבורות (צמרת, 2021).

אסטרטגיות גורליות, מפסגות יצירתו של ז'אן בודריאר, הוא ספר ההמשך לסימולקרות וסימולציה (הוצאת הקיבוץ המאוחד). בספר זה כבר לא מדובר בקדימות האובייקט, הדימוי, ובתקופתנו הסימולקרום (העתק חסר מקור), אלא בניצחון מוחלט שלהם, ביציאה משליטה ומבקרה, שגשוג חסר גבולות, אקסטזה תמידית של המערכות. 

האובייקט הוא כל מה שאינו סובייקט, והוא יכול להיות סופת טייפון, כיסא, הר, מחשב, דימוי, רומן וגם אלגוריתם, אייפון וכמובן סימנים. ואמנם, עולמנו מלא להתפקע באובייקטים מכל הסוגים, באינספור סימנים, והם יוצרים סדר חדש משלהם, שבו הם השולטים ואנחנו הנשלטים, ורק מתוך הזיה וחידלון הרוח אנחנו ממשיכים לתפוס עצמנו כאדונים. 

בספר זה מבקש בודריאר להיכנס לראשם של האובייקטים ולראות את העולם מנקודת מבטם, שכן לטענתו הם ישויות ערמומיות בעלות מערך התנהגותי משלהן. הוא מגלה את שפת הפתיינות שבאמצעותה הם מתקשרים ומתמרנים אותנו, ועומד על תכונות נוספות כגון היפוך, קיטוב, משחקיות, גורליות, פריצות, אדישות והליכה עד הסוף. אינדיבידואלים רבים בתקופתנו מאמצים התנהגות של אובייקט ולכן נראים לנו מופקרים: פוליטיקאים, אנשי עסקים, בדרנים, טרוריסטים, משפיענים ברשתות החברתיות וההמונים עצמם. במידה מסוימת כולנו קורבנות האובייקט וחבורתו; כולנו בני ערובה של הסדר הקיים. אם האינדיבידואל רוצה להישאר רלבנטי עליו לאמץ אסטרטגיות גורליות, שהן כללי הפעולה של האובייקט, ובכלל זה גם של הבינה המלאכותית. 

ז'אן בודריאר (1929–2007) הוא מגדולי האינטלקטואלים הצרפתים של המחצית השנייה של המאה העשרים. כתביו עיצבו ועדיין מעצבים את השיח בביקורת התרבות, החברה והמדיה. עד היום ממוקם בודריאר בקצה שוק הרעיונות, כיצרן של שיח מקורי ושנוי במחלוקת, אשר כנגד רצונו הפך אותו לסינונימי עם המונח פוסטמודרניות.