מסע האב אל הממשי - אבנר פיינגלרנט

ב-3 ביוני 1945 עזבה קבוצה של ששה-עשר ניצולים את מחנה הריכוז בוכנוולד עם חלום משותף: להקים קיבוץ בארץ ישראל. הם קראו לעצמם ׳קיבוץ בוכנוולד׳ ועברו להכשרה בחווה חקלאית בגרמניה. הקבוצה הלכה וגדלה, חבריה העפילו בהדרגה לישראל, וביוני 1948 הקימו את קיבוץ נצר סרני.

חברי הקבוצה ניהלו יומן משותף, תחילה ביידיש ובהמשך בעברית. בלשון פיוטית, בהומור ובכנות נדירה, הם תיעדו ביומן את חייהם, חלומותיהם והתלבטויותיהם בתהליך השיקום והבנייה מחדש. שמונים שנה לאחר כתיבתו, היומן רואה כאן אור לראשונה בשלמותו בתרגום לעברית.

ד״ר לילך ניישטט ערכה את המהדורה, הוסיפה מבואות, הערות היסטוריות וקריאות ספרותיות, המעניקות ליומן מבט פרספקטיבי עכשווי ומדגישות את חשיבות הכתיבה הקולקטיבית כמעשה של תיקון, תקווה וערבות הדדית – אז וגם היום. חלקו הראשון של היומן מוצג בספר והיומן במלואו נגיש בארכיון הדיגיטלי. 

״מדובר בפנינה נדירה, צוהר ייחודי למוחם ולליבם של יהודים ניצולי מחנות ריכוז, עדות לנחישותם ואמונתם העמוקה כי עתיד טוב יותר טמון בידיהם, וכי עתיד זה צפון להם במולדת אבותיו של העם היהודי. מסמך יוצא דופן זה הינו יומן קולקטיבי, בו כל אחד מחברי הקיבוץ היה חופשי לכתוב את אשר על ליבו ומנעד הנושאים בו מרתק ביותר.״
(שטפן זייברט, שגריר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בישראל)

״בימים אלה, בהם התנועה הקיבוצית מתאוששת ממתקפת השבעה באוקטובר, פרסום יומן קיבוץ בוכנוולד מקבל משנה תוקף. נדמה שכמו אז, גם היום, עלינו להמשיך במסע ולהניף את דגל הערבות ההדדית, ובדיוק כמו חברי קיבוץ בוכנוולד — למצוא את הכוח לזקוף קומה וללכת לאור האידיאלים.״
(ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית)
 
ד״ר לילך ניישטט היא חוקרת ספרות, מרצה בכירה במכללת סמינר הקיבוצים וחוקרת אורחת במכון כץ באוניברסיטת פנסילבניה. פרסמה חמישה ספרים, ביניהם היהודיה שלהם: מותר ואסור בעדויות על השואה (הוצאת מכון מופ״ת והאוניברסיטה העברית) ו-מי מפחד מקריסטבל? סיפורה של קבוצת קריאה (הוצאת גמא והקיבוץ המאוחד). ספרה קולרידג׳ והעברית עומד לראות אור בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה.
 

ספרו החדש של מנשה כהן, זהות חבולה, מתאר נפגעי נרקיסיזם אשר נשחקים מהזדהות טראומטית עם מתעללים, ואי לכך נותרים במצב של ניכור ביחסים עמם. מדובר במצבים של קיפאון פוסט-טראומטי שבו לא ניתן להתרחק מהמתעלל ולא ניתן להתקרב אליו, מצבים שבהם התוקפן שבחוץ והתוקפן שהופנם שוחקים באופן מתמיד את נפש הקורבן שנעשה חסר אונים. התפתחות הזהות של הקורבן משתבשת, והוא כסובייקט נשאר כלוא במעין פקעת נפשית-גופנית שמנותקת מהחלל ומהזמן מבלי יכולת להיחלץ.

המחבר מעלה כאן טראומות זהות שונות הנוצרות אצל ילדים להורים נרקיסיסטים, ילדים אשר נמצאים בעיסוק נפשי טורדני של חיפוש עצמי, סובלים מלחץ נפשי, ניתוקים ומרגשות אשם קשים. מהנושאים המרכזיים המתוארים בספר: לחיות בחרדה מתמדת, להיות כלואה בתוך עצמי, לחיות לפי הדוקטרינה של השבט, לחיות באשמה מתמדת, להלך על חבל דק, וכשכלו כל הקיצין להיזרק לרחוב בחוסר כול. למרבה הצער, מי שסבל מהזדהות עם התוקפן נוטה לעיתים לשחזר את הדפוס הזה ביחסים עם אחרים, וכך מתהווה העברה בין-דורית של  יחסים סאדו-מזוכיסטיים.

"כשאתה אוהב ומעריך מישהו (הורה, בן זוג) והוא תוקף אותך פיזית או מילולית אתה נעשה מבולבל, חצוי, מתקשה להתקרב, רוצה להתרחק. איך מתגברים על הפגיעה והבלבול? בדרך כלל לא ממש מתגברים, בוודאי כשהיא מתרחשת בגיל הרך, אבל מנסים לעשות מניפולציה לנפש שלנו: מאשימים את עצמנו שאנחנו גרמנו לזה וגם שאנחנו אחראים על הרוע, מנסים להתגונן ולהדוף, אולי מנסים להתרחק אבל זה לא עוזר, מתנתקים מהקשר ואז סובלים בפנים מרגשות אשמה וזוכים להתקפות מהפוגע" (מתוך הספר).

מנשה כהן הוא פסיכולוג קליני בכיר, מטפל בפוסט-טראומה ובנפגעי נרקיסיזם. ספרו "פתאום אביב בסתיו" (הוצאת כרמל, 2015) נכתב בשיתוף עם סמדר גונן. "זהות חבולה" הוא ספרו השלישי בנושא נרקיסיזם. שני ספריו הקודמים בנושא, "הדמות מאחורי המראה" (2020) ו"מי רוקד עם הנרקיסיסט?" (2022), ראו אור בהוצאת רסלינג.

מה לעורכי דין בתקופת המנדט ולמחתרות? מה בין אלה שפעלו באולמות בתי המשפט ובמשרדים ובין אלה שעסקו בהעפלה, בהתיישבות או במאבק מזוין? הייתכן שלמעשה פעלה בארץ ישראל מחתרת עלומה נוספת, מחתרת משפטית?
מחקרו השיטתי והמקיף של שמעון-ארז בלום, המבוסס על מקורות ארכיוניים, מסמכים רשמיים ועדויות, מתמקד בעורכי הדין היהודים שפעלו בעשור האחרון ורב-התהפוכות לקיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, ומגיע למסקנה שאכן, גם את פועלם אפשר לכנות 'מחתרת', הלוא היא 'המחתרת המשפטית' העלומה.
עורכי דין בולטים בקהילה המשפטית באותו הזמן עמדו לצד ההגנה, האצ"ל, לח"י וארגונים ציוניים טרום-ממלכתיים נוספים, השתלבו במאבק הלאומי הסוער שהתחולל בארץ ישראל בשנים 1947-1938 ופעלו במעין מחתרת משלהם. בלום מתמקד בשבע פרשות חשובות שבהן יעצו וייצגו עורכי דין ציוניים נאשמים במשפטי המחתרות, ההעפלה והקרקעות, ודרכן דן בסוגיות של אתיקה מקצועית, משפט ולאומיות ובדרכי פעולתם. עורכי הדין הללו נרתמו לשנות את יחסי הכוח, את ההייררכיות ואת הסדר החברתי המפלה שהתקיים אז בארץ ישראל, אף שלא אחת הזדהותם האידאולוגית ומחויבותם המקצועית לא התיישבו זו עם זו. עורכי הדין מקס זליגמן, מקס קריצ'מן, דב יוסף, פיליפ ג'וזף, יעקב שמשון שפירא, מרדכי עליאש, אשר לויצקי, דוד גויטיין, יעקב סלומון, אהרן בן-שמש ואחרים התמודדו עם דילמות מעשיות הרות גורל ונדרשו להכריע בהתנגשויות בין חוק ומשפט, מטרות הציונות ומוסר.
הנהגת היישוב ראתה במשפט כלי בעל חשיבות מעשית במאבק הלאומי במרבית תחומי פעילותו. חברי המחתרת המשפטית ייצגו את העניין הציוני גם כאשר הייתה זו בבירור עשייה בלתי חוקית או על גבול החוקיות, וסייעו למאבק הציוני בתושיה ובכישרון משפטי.