נער בן שש עשרה מגיע לבדו לירושלים המצולקת ממלחמת השחרור ורחוקה כל כך מבגדאד, שמשם בא. לבדו הוא מפרנס את עצמו מחלוקת עיתונים ומשליחויות על אופניים במשרד ראש הממשלה, ובלי כל היסוס מעז לחלום לעצמו חיים אחרים. לא ייאמן, אפשר לומר למקרא קורותיו של הנער נורי חלסצ'י: איל שוכנה משפחתו בכפר נידח בחולות, ושכניהם שם מוזיקאים עיוורים; ואיך שלח אותו אביו לקיבוץ, כדי שיתערה לפחות הוא בארץ החדשה; ואיך הוטל עליו להשיג למשפחתו דירה בעיר הבירה.
בהוליווד אולי היו עושים מסיפורו סרט ששיאיו מלווים בתופים ובחצוצרות. כאן נשמעים מיתרי הקנון והקמאנג'ה של העיוורים, והגעגועים העולים מהם אל המולדת שנעזבה; האקורדיון של הקיבוץ שגעגועיו מופנים אל מקומות אחרים; הקריאות שקוראים בגרון ניחר מטורפי ירושלים.
ובין כל אלה נער אחד צנום שכדי להיות ישראלי משיל מלשונו את מטאו ועושה הכול כדי להתערות בקיבוץ ואחר כך בעיר, ושם מתאהבת בו נערה צברית, שלהוריה הביא בוקר־בוקר את העיתון. היא בת עשירים, הוא דלפון; ומכוח אהבתם יחיו מעתה והלאה באושר ועושר? לפני שזה יתברר הוא נחוש, נורי, להתקדם צעד אחר צעד במסלול פתלתל, מפיל ייאוש לרגעים ונוטע תקווה ברגעים אחרים, עד שיתברר מי הוא.