כרך זה של סיפורי הקשת החדשה מביא לפני הקורא מבחר מתוך סיפורים שנדפסו ב”קשת החדשה”, הרבעון לספרות עיון וביקורת, בארבע שנותיו הראשונות, כלומר בין 2002 לֿ2006.
עורכי הכרך הם עליזה ציגלר, חברת מערכת הרבעון (ומי שעשר שנים שימשה עורכת ראשית בהוצאת ספרים של “ידיעות אחרונות”), והפרוזאיקן הצעיר אור גראור, שהוא מראשוני ה”גילויים” של “קשת החדשה”.
כלולים כאן אפוא סיפורים, קצרים וקצרים פחות, פרי עטם של לא פחות מעשרים-וששה יוצרים: מהם ותיקים, שמזמן יצא שמם לתהילה הן בארץ ובלשונה והן מחוץ לגבולותיה ולגבולות לשונה, כגון יהושע קנז או אהרן אפלפלד, ישעיהו קורן או ש. שפרה; מהם שמעל דפי הרבעון נודעו לראשונה לקהל שוחרי היצירה העברית ובאמצעותו אף קנו להם קוראים נאמנים המאמינים בכשרונם ובעתידם, כגון ענת עינהר ועדנה שמש, גונן נשר ויחזקאל רחמים, וכגון אור גראור, מי שכאחד משני עורכיה של האנתולוגיה גם ליווה את גיבושה ועיצובה מלכתחילה (ולא מכבר אף היה ראשון לזוכים בתחרות הסיפור הקצר לשנת 2007 מטעם המוסף לתרבות וספרות של “הארץ”).
עורכי “קשת החדשה” – כמוהם כעורכי “קשת” מלשעבר, זו שרבים אוהבים כבר לכנותו “כתב-העת המיתולוגי” – אינם מתביישים לראות עצמם נושאי ייעוד ושליחות במעגלי תרבותה של הארץ הזאת, גם אם אינם נוהגים לנפנף בכך ולהתהדר בכך. הם חדורים הכרה שייעודו-שליחותו של הרבעון מחייבו להתסיס את חיי התרבות והרוח של החברה הישראלית ולשמש חממה לגידול כוחות אותנטיים, חדשים ו/או חדשניים, שיהיה בהם כדי להפרות, לרענן ולשחרר אותה, אף להחדיר בכוחות הללו בינת-לבב, קנאה לאמיתם, אמונה בעתידם – ושאיפה לגדולות.
מתוך הכרה זו שמים עורכי הרבעון הזה דגש חזק בטיפוח הסיפורת המקורית, שפירושו למעשה טיפוח הסיפור הקצר. זאת משום שבו הם רואים אבן-בוחן ואבן-פינה ליצירה המקורית בכלל, דווקה באשר הוא עתיד לשמש מנוף וזרז (ואם תרצו, בניב מיושן קצת: ביתֿהיוצר) ליצירה האפּית, הקולנועית והתיאטרונית העתידית, כמו גם מעבדה חיה ללשון הכתיבה והדיבור של החברה המתהווה שבה אנו חיים כאן ועכשיו