אהרן שבתאי, יליד 1939, הוא אחד המשוררים המרתקים והחידתיים בשירה העברית של העשורים האחרונים. תחילה כתב בלשון לירית מינימליסטית ונוסטלגית, אחר כך אימץ את נוסח השיר המודרניסטי הארוך ופיתח את "הכתיבה הסריאלית", בלשונו, וזמן קצר אחר כך פנה לכתיבת שירה וידויִית וארוטית.
כיצד ניתן להבין את השינויים הרדיקליים בשפתו השירית של אהרן שבתאי? איך השפיעו יחסיו עם אחיו, הסופר יעקב שבתאי, על התעצבות תפיסותיו הפואטיות? מה היה חלקה של אִמם, מאשה שבתאי, ביצירת המשפט הארוך המשותף לשניהם? והאם הפואמה מעוררת המחלוקת "בגין", שפרסם אהרן שבתאי ב־1986, הייתה בעצם פולמוס סמוי עם אחיו ועם הוריהם?
בשאלות אלו ורבות אחרות עוסק פרופ' מיכאל גלוזמן בספרו אהרֹן: הבית והמשפחה בשירת אהרן שבתאי, הנקרא כמונוגרפיה מקיפה על יצירתו של אחד המשוררים המרכזיים בשירה העברית בעשורים האחרונים וכנובלה ביוגרפית הצוללת אל נבכי חייו ונפשו של המשורר. בעזרת מכתבים אישיים מארכיונו של שבתאי, המתפרסמים כאן לראשונה, שיחות איתו ועם חבריו הקרובים ומחקר מעמיק, ובעיקר באמצעות האזנה רגישה למכלול ההקשרים האישיים, הספרותיים והפוליטיים שבתוכו נכתבת שירה זו, מציע גלוזמן מבט חדש על יצירתו של שבתאי.
לספר מצורפות חמש מסות מאת אהרן שבתאי, המכונסות לראשונה בכריכה אחת: "שיחה על שירה", "לקראת שינוי הנוסח", "שינוי הנוסח", "על יונה וולך" ו"אהרן".