לוּנה, אמו של יוֹלה בן השלוש-עשרה, נעלמת מביתה אחת לזמן-מה, בורחת מבנה ומבעלה, וכעבור שבועות מעטים או רבים חוזרת חדשה, עד לנטישה הבאה. אין לה שום שליטה על האחרת שבתוכה, הכופה עליה בכל פעם לקרוא לה דרור, וכך, במחזוריות, כמו ירח, היא מתמלאת צורה ומתרוקנת, "פעם אשה ופעם פחות". על מעשיה בימי היעדרותה יש רק השערות ורכילויות. וגם בבית, דומה שקיומה כפוף לצְפָנים אחרים, לא צפויים.
יוסף, אביו של יולה, הוא נגר-אומן מחונן, חירש-אילם, שלונה מעריצה חלק מן הזמן, וגם אינה יכולה לשאת אותו. מגבלת השמיעה שלו חוסכת ממנו את מה שקורה בבית בשעות שהוא ישן שינה חירשת, את ההתוודעות אל האקלים האירוטי שבין לונה ליולה – ילד של אמא, שמחיצה עבה בינו לבין אביו.
ההווה של הרומן נפרש לאורך לילה ארוך – שבבוקרו לונה בורחת שוב – ולאורך היום שאחריו, והוא זורם בעיקרו עם תודעתו של יולה, המריץ את חייו אחורה וקדימה בתקווה למצוא דרך שתסכל את בריחותיה של האם.
שלושה גברים כושלים ברומן הזה להבין את לונה, דמות מפורקת שחלקיה פזורים. את יולה ואת יוסף דבר אינו מעניין פרט לחייה של האם-הרעיה; ואליהם מצטרף המספר, הבודה בשביל לונה מונולוגים פנימיים עקיפים משלה, בלשון ייחודית מרהיבה בעוצמתה.
מצב-העניינים הדרמטי מסופר דווקא כמו בהילוך-אטי, והדקוֹת שלו מתמלאות בהתבוננויות מפעימות ורבות השראה. התקשורת הוויזואלית, בלי קול, שבלב הספר, אף היא סוג של האטה מחדדת ומחריפה.
כמו לְמוּכֵּי-ירח, לכל דמויות הספר הזה חיים כפולים, הן מתהפכות פתאום, שוב ושוב, בין "זהויות" מנוגדות, בלתי מתיישבות, כאילו יש בתוכן מישהו אחר שמפעיל אותן. המשפחה שאלוין מעצב כאן היא תמונה מוקצנת ומועצמת, המערטלת את מוסד המשפחה באשר הוא מן המעטפת ההרמונית שלו, מעטפת המחפה על הרגשות, הכמיהות והדחפים הסותרים שמרכיבים אותו והופכים אותו למאסר-עולם של רגשות אשם הדדיים.