אינני סובל מצניעות מופרזת, אבל לא הייתי טורח על הספר הזה אילולא התרשמתי כל כך מלווייתי. היא היתה ללא ספק הצלחה מסחררת. ראש הממשלה בכה על קברי, מאות אנשים הצטופפו במעברים, וכמובן שהצלחתי לעורר שערורייה אחת אחרונה בכך שלראשונה בתולדות המדינה נקבר אדם קבורה חילונית בבית קברות אורתודקסי.
בתום הלוויה, בעת ששולה צעדה החוצה, היא מלמלה באוזני עליזה אולמרט: "אני כל כך מתביישת". עליזה שאלה למה. "תמיד ידעתי שהוא חשוב", אמרה שולה, "אבל רק עכשיו אני קולטת שלא הבנתי עד כמה."
אל תכעסי על עצמך, שולינק´ה, גם אני לא הבנתי. שכן רק אחרי מותי חדרה אלי ההבנה - או ההכרה - שהייתי האחרון.
כוחו המהפנט של ספר זה נעוץ בראש ובראשונה במעשה הכתיבה שלו. אחרי מותו של טומי לפיד, נכנס יאיר לפיד לעורו ולנפשו - ולסודות המשפחה - של אביו וכתב אוטוביוגרפיה מפעימה בגוף ראשון. קולו של האב המת הופך לקולו של הבן החי, ושניהם יוצאים למסע המתחיל בגטו בודפשט ומסתיים על הכורסה הקרובה ביותר לראש הממשלה הישראלי. זיכרונות אחרי מותי מעיד על הבן לא פחות משהוא מספר על האב - והוא מספר הכול.