תמצית געגוע - אודי ערן

הצורך לשמור על הלב שלי מוגן כל חיי מעולם לא היה אתגר בשבילי. עד שהוא מציל אותי מקטטה בבר – צ'ארלי מונטגומרי, חוואי קשוח וזועף, ידיים מחוספסות, לב עקשן – ההגדרה המושלמת לקאובוי אמיתי.

הוא נרתע ממני מרגע שנפגשנו ומזהיר אותי להתרחק מהעיירה הקטנה שלו, רזורקשן במונטנה. הוא לא יודע שאני מצוידת בסוד וברשימת משאלות, ואין סיכוי שאעזוב. פשוט אשמור מרחק.

אלא שבעיירה קטנה, המרחק הזה לא מחזיק מעמד לאורך זמן. התחייבתי לעבוד בשבילו למשך שלושה חודשים ולעזור לו להציל את ביתו, את חוות החופש.
מתחת לכל החוזק שהוא מפגין, אני רואה את צ'ארלי מונטגומרי האמיתי. את הגבר שמסתתר מאחורי החוואי המחוספס עם הנטייה לצעוק. מתחת לזקנו הכהה מסתתר חיוך נדיר. מתחת לחזה הרחב שלו פועם לב עדין, לב שלאט־לאט מתחיל לפעום עבורי.
במקום לברוח חזרה אל הדרך הפתוחה לפניי, אני מוצאת את עצמי נמשכת לצ'ארלי.
אבל סכנה אורבת בצללים, מישהו שלא רוצה שצ'ארלי יצליח להציל את החווה שלו, מישהו שמנסה לפגוע בנו. בקיץ הזה אני עלולה לאבד יותר מהלב שלי – אני עלולה לאבד את חיי.

אווה האנטר היא סופרת רבי־מכר המדורגת בין חמישים הסופרים המובילים באמזון. היא כותבת רומנים עם לב, הומור וחום אנושי.

ב-1981 ראה אור קובץ בן 17 סיפורים שביצר את מעמדו של ריימונד קארבר כרב-אמן של הסיפור הקצר האמריקאי. הקובץ נשא את הכותרת על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה (תרגום עברי משה רון, הסדרה הלבנה, עם עובד, 1992). במרוצת הזמן התברר כי הספר עבר עריכה דרסטית בידי ידידו ועורכו של קרבר גורדון ליש. לא רק שהטקסט קוצר כדי מחציתו, אלא שונו ואף נוספו קטעים וביטויים לרבות פתיחות, סיומים וכותרות של סיפורים. קרבר תויג (למורת רוחו) כ"מינימליסט" ולסיפורים ולדמויותיהם ניתן צביון קשוח ולעתים מאיים וחידתי.
מתחילים מביא אותם 17 סיפורים, באותו סדר, אבל בגרסאות המלאות, ולעתים המעוגלות והרחומות יותר, שבהן מסר קארבר את הטקסט לליש (ועל כך ראו הקדמת העורכים האמריקאים). על השינויים שהכניס ליש ביצירתו של קארבר הובעו במרוצת הזמן דעות לכאן ולכאן, אבל דבר אחד ברור: אלה הם הנוסחים המקוריים של קארבר ואין ספק שכך רצה שיראו סיפוריו אור. אחרי מותו כתבה הסופרת טֶס גַלַגֶר, אשתו השנייה: "אפילו בעת שראה הספר אור, הרגיש שאינו מייצג את הדגש העיקרי בכתיבתו, ולא את הפעימה האמתית ואת הדחף של יצירתו." אשתו הראשונה, מריאן בֶּרק קארבר, אפיינה כך את היחס בין המחבר לעורכו: "ריי לא היה ילד שניצב מול איזו נוכחות מגנטית משעבדת של גורדון. הוא חיבב את גורדון והצטער בשבילו... גורדון היה נותן את הביצה השמאלית שלו בעד הכישרון לכתוב כמו ריי."
"אחד המסטרים העולמיים של הסיפור הקצר" (טיימס ליטררי ספלמנט)
"צ'כוב האמריקאי" (סנדיי טיימס)
"קארבר הוא סופר שניחן במידה מדהימה של חמלה ושל יושר... מבטו כה צלול, כמעט שובר לב" (וושינגטון פוסט)
"אחד הקולות המקוריים והאמתיים ביותר של אמריקה" (סלמן רושדי)
"קארבר לא רק שובה בחבלי קסם – הוא משכנע" (מגזין טיים)