קפיטליזם וחירות - מילטון פרידמן

לא היה בהיסטוריה הישראלית, וספק אם העולמית, מנהיג עם פער כה דרמטי בין פסגות מדיניות לבין כישלונות פוליטיים צורבים כמו שמעון פרס. אחד הווינרים הגדולים במדינאות (לשיטתו), חתן פרס נובל לשלום ומנהיג נערץ ברחבי העולם, היה לדוגמה מובהקת לביטוי "אין נביא בעירו". באופן בלתי מפוענח נמנעה ממנו אהדה ציבורית רחבה פעם אחר פעם, כחוט השערה מהיעד הפוליטי הנכסף. בערוב ימיו, בתקופת נשיאותו, זכה אמנם לעדנה קונצנזואלית, אך לא היה בה כדי לפצח את עומק החידה.

רון שביט, אשר חקר במשך שנים את הפער הבלתי נתפס הזה, לוקח אותנו למסע היסטורי ופסיכו-פוליטי מרתק הנפרס על פני ארבעה עשורים. צעד אחר צעד, בעשרים ושבעה אירועים היסטוריים דרמטיים, מצרף שביט את החלקים הקטנים לתמונת הפאזל הגדולה. ההפרדה המלאכותית לכאורה שיצר שביט בין הישות של המנהיג כפוליטיקאי לבין ישותו כמדינאי משרתת בסופו של דבר את מלאכת התרת התעלומה. שמעון פרס, אחד המנהיגים החשובים והמשפיעים בתולדות מדינת ישראל, לקה כמובן ככל בן תמותה בחסרונות, קיבעונות ומשגים, אבל עם זאת יצירתיותו, מעשיותו וחלומותיו רקמו שמלת בטון של ביטחון וחצבו תקווה בלתי נואשת לשלום. הבנת דמותו והתנהלותו היא חלק בלתי נפרד מהבנת ההיסטוריה הישראלית.

שמעון הפוליטיקאי, פרס המדינאי אינו ספר על פרס בלבד, שכן מדובר במורה דרך פסיכו-פוליטי למנהיגות. מנהיגים, ככל בני האנוש, הם עולם מלא של קווי אופי, אמונות וסגנון אישי, אשר לעיתים מתקיימים באופן סדור ונוח להבנה ולעיתים הם כמערבולת הנדמית כאוטית ומלאת סתירות. גם את השיטה וגם את היעדרה כביכול חשוב לחקור ולפענח, שכן מנהיגות היא עמדה אנושית מופלאה ונדירה שהשפעתה על חיינו אינה פחות מקריטית.

רון שביט הוא דוקטור למדעי המדינה ומומחה בתחומי המנהיגות והפסיכולוגיה הפוליטית. מחקרו החלוצי בתחום המנהיגות, תוך יישומו על דמותו של שמעון פרס, זיכה אותו בפרס נשיא המדינה בשנת 2018.

מה לעורכי דין בתקופת המנדט ולמחתרות? מה בין אלה שפעלו באולמות בתי המשפט ובמשרדים ובין אלה שעסקו בהעפלה, בהתיישבות או במאבק מזוין? הייתכן שלמעשה פעלה בארץ ישראל מחתרת עלומה נוספת, מחתרת משפטית?
מחקרו השיטתי והמקיף של שמעון-ארז בלום, המבוסס על מקורות ארכיוניים, מסמכים רשמיים ועדויות, מתמקד בעורכי הדין היהודים שפעלו בעשור האחרון ורב-התהפוכות לקיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, ומגיע למסקנה שאכן, גם את פועלם אפשר לכנות 'מחתרת', הלוא היא 'המחתרת המשפטית' העלומה.
עורכי דין בולטים בקהילה המשפטית באותו הזמן עמדו לצד ההגנה, האצ"ל, לח"י וארגונים ציוניים טרום-ממלכתיים נוספים, השתלבו במאבק הלאומי הסוער שהתחולל בארץ ישראל בשנים 1947-1938 ופעלו במעין מחתרת משלהם. בלום מתמקד בשבע פרשות חשובות שבהן יעצו וייצגו עורכי דין ציוניים נאשמים במשפטי המחתרות, ההעפלה והקרקעות, ודרכן דן בסוגיות של אתיקה מקצועית, משפט ולאומיות ובדרכי פעולתם. עורכי הדין הללו נרתמו לשנות את יחסי הכוח, את ההייררכיות ואת הסדר החברתי המפלה שהתקיים אז בארץ ישראל, אף שלא אחת הזדהותם האידאולוגית ומחויבותם המקצועית לא התיישבו זו עם זו. עורכי הדין מקס זליגמן, מקס קריצ'מן, דב יוסף, פיליפ ג'וזף, יעקב שמשון שפירא, מרדכי עליאש, אשר לויצקי, דוד גויטיין, יעקב סלומון, אהרן בן-שמש ואחרים התמודדו עם דילמות מעשיות הרות גורל ונדרשו להכריע בהתנגשויות בין חוק ומשפט, מטרות הציונות ומוסר.
הנהגת היישוב ראתה במשפט כלי בעל חשיבות מעשית במאבק הלאומי במרבית תחומי פעילותו. חברי המחתרת המשפטית ייצגו את העניין הציוני גם כאשר הייתה זו בבירור עשייה בלתי חוקית או על גבול החוקיות, וסייעו למאבק הציוני בתושיה ובכישרון משפטי.