ספר זה עוסק ביחסים החשאיים שטוותה ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון מאז הקמתה ב־ 1948 עד היום. הוא עונה על שאלות מסקרנות כמו מה דחף את ישראל לחפש קשרים נסתרים עם מדינות באזור שאינן מכירות בה ואף יריבות שלה; עד כמה הניבו המאמצים מגעים עם מדינות כאלה; ומי היו הגורמים בישראל שעסקו במגעים החשאיים. הספר מראה כי להבדיל מהתפיסה המקובלת במחקר, ישראל לא הייתה כה בודדה במרחב המזרח־תיכוני וכי מדינות ומיעוטים שונים, בזמנים ובנסיבות משתנים, בחרו לשתף פעולה עם ישראל, כל עוד התנהל הדבר מאחורי דלתיים סגורות. שיתוף הפעולה התקיים בחשאי: רובו התבצע בידי המוסד, מקצתו בידי מערכת הביטחון והמודיעין, ומקצתו בידי משרד החוץ. בשנים האחרונות מצאו מדינות ערביות בישראל בעלת ברית במאבקן נגד איראן להשגת נשק גרעיני. הקשרים החשאיים הביאו לחתימה על הסכמים גלויים עם איחוד האמירויות הערביות, עם בחרין, עם סודאן ועם מרוקו ב־ 2020 . הסכמים חדשים אלה, נוסף על ההסכמים שהיו קיימים עם מצרים ועם ירדן,
מלמדים שישראל נעשית אט־אט שחקן מוּכר ולגיטימי במזרח התיכון, שאין צורך עוד להסתיר את הקשרים עימו. מעמדה של ישראל משתנה אפוא מפילגש לידועה בציבור, ואולי אפילו לשותפה. בהתבסס על מקורות היסטוריים מגוונים ועל ראיונות עם יותר ממאה אישים שמילאו תפקידים בכירים במערכת הביטחון ובמשרד החוץ, הספר חושף גילויים חדשים רבים על קשריה החשאיים של ישראל במזרח התיכון.
פרופסור אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים; עומד בראש הקתדרה להיסטוריה של עמי האסלאם על שם באמברגר ופולד; ומאז 2016 מכהן כנשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א). פרסם וערך שלושה עשר ספרים ויותר משבעים מאמרים אקדמיים בתחומי המזרח התיכון המודרני. חוקר וחבר הוועד המנהל במיתווים – המכון הישראלי למדיניות־חוץ אזורית