גבריאל פרייל היה בן-דורם של לאה גולדברג ונתן אלתרמן. כמוהם הוא נולד במזרח אירופה בתחילת המאה העשרים וכתב שירה משובחת בעברית; אלא שבשונה מהם, הובילו אותו נסיבות חייו אל ארצות הברית. פרייל פעל בחוג ההולך ומצטמצם של היוצרים העבריים והידיים המודרניסטים באמריקה, עד שהיה לאחד מאחרוניו. הוא היה, בלשונו של המשורר וחוקר הספרות דן פגיס (בפרפרזה על אחד משיריו של פרייל), "הדוכס הגדול של ניו יורק". השירים ששלח משם לארץ הם ממיטב השירה העברית במחצית השנייה של המאה העשרים.
את הספר ערכו דן מירון, נוצֵר יצירתו של פרייל וחוקרהּ, וגדעון טיקוצקי.
וּפַעַם, בֵּין מַעֲשֶׂה לְמַעֲשֶׂה, בֵּין עוֹנוֹת הֶחָרִישׁ וְהָאָסִיף,
עָלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, הִתְהַלֵּךְ מְפֻכָּח בַּנּוֹף הָרוֹדֵם,
לִנְטֹעַ דָּבָר שֶׁיְּדַבֵּר בְּכָל אָבִיב וְאָבִיב בְּלָשׁוֹן רֵיחָנִית
עַל מַה שֶּׁלֹּא נִתָּן לְדִבּוּר שְׂפָתַיִם כְּלָל,
וְעַל סַעַר וּדְמָמָה, תֹּאַם פִּרְאוּת וָמֶתֶק.
עַכְשָׁו הוּא אֵינוֹ עוֹד עַל אֶרֶץ. אַךְ הוּא עוֹד שָׂמֵחַ בְּקֶצֶף גַּלֵּי הַלִּילָךְ.
וְיֵשׁ נִדְמֶה לוֹ שֶׁלֹּא חָלַף בִּיעָף הַזְּמַן.
רַק לְרֶגַע עָזַב אֶת בֵּיתוֹ הַמְחֻלָּן.