הלוחש לכלבים - סיזר מילאן מליסה ג' פלטייר

מאז שחר לידתה ניסתה הפסיכואנליזה להסביר כיצד מתרחש התהליך הפסיכואנליטי. מה הופך אותו לבעל משמעות וכיצד תקשורת של שני אנשים בחדר הטיפול מניעה התפתחות נפשית? השאלות הללו משיקות לשאלות כבדות משקל בתחום הפילוסופי: כיצד ניתן להכיר תהליכים נפשיים שלנו ושל זולתנו? האם "תהליכים נפשיים" הם "דבר-מה" בעולם? האם קיימת "נפש"? בעשורים האחרונים נשענה הפסיכואנליזה על הנחות פילוסופיות שונות כדי לענות על שאלות אלה. כך למשל הוצעו פתרונות הקשורים בחשיבה הדיאלקטית של הגל. ספרה החשוב והמעמיק של רוני כרמלי מראה שרעיונות הגליאניים אינם עולים בקנה אחד עם הנחות היסוד של הפסיכואנליזה המבקשת לחקור את הנפש של היחיד, על הקונפליקטים שבה. המחברת מבקשת להחליף את רעיון הדיאלקטיקה במושג הפרדוקס, שהנו מרכזי להתרחשות הפסיכואנליטית.

בבסיס החשיבה של דונלד ויניקוט וז'אק לאקאן עומדות הנחות פילוסופיות משותפות בדבר הפרדוקסליות המובנית בפסיכואנליזה. הפרדוקסליות הזאת קשורה במפגש של היחיד עם העולם. היא מוכרת אצל ויניקוט בהבנתו את המפגש של התינוק עם סביבתו וביצירת המרחב הפוטנציאלי, ובמושגים לאקאניאניים כגון הסובייקט החצוי, שלב המראה והשיח של הזולת. על בסיס רעיונות אלה, בשילוב פילוסופיית השפה של ויטגנשטיין, מפתחת המחברת מודל פילוסופי-לשוני המתאר את ההתרחשות בחדר הטיפולים כמשחק שפה פסיכואנליטי. מודל זה הוא חדשני, אבל המחברת מתחקה אחר שורשיו בחשיבה של פרויד.

ד"ר רוני כרמלי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו; חוקרת, בין השאר, את הממשק בין פסיכואנליזה ופילוסופיה. כרמלי מרצה בכנסים רבים בישראל ובעולם; פרסמה מאמרים בכתבי-עת בינלאומיים בולטים, ובכללם ה-IJP.

״זה לא איזה כנרת שלי, זה רוקנ׳רול…״ (יהודה עדר).
הרוק הישראלי הוא פסקול החיים שלנו; מהנסיעה לעבודה ועד ליל שישי בהופעה, הוא מספר את הסיפור של השפה העברית ושל כולנו. ספרה של נורית אורן אבישר בוחן את לשונו של הרוק הישראלי כראי לשינויים שעברה העברית ולהתפתחות התרבות הישראלית משנות ה־70 עד ימינו; הוא עוקב אחר גלגולי השפה בפזמוני הרוק – מ״כוורת״ ו״תמוז״, דרך ״תיסלם״ ו״משינה״, ועד ״מוניקה סקס״, ״המכשפות״, ״הדג נחש״ ו״טונה״ – ומראה כיצד מבעי היומיום הופכים למעשה אמנות.

האזנה מחודשת לשירים ישנים וחדשים מתווה מפה לשונית ורגשית של העברית – זו היורדת מהבמה החגיגית של ביאליק ושל עמיחי וצועדת יחפה אל הרחוב: מדברת, מתבדחת, מתריסה, ולעיתים גם שותקת. מנקודת מבט מחקרית הנשענת על כלים של הבלשנות הקוגניטיבית ועל תיאוריות סמנטיות עכשוויות, אורן אבישר חושפת כיצד למשל בשורה ״רק אני ואנוכי נורמלי מכולם״ נחשף הרובד המקראי לצד כמיהת הדור לנורמליות; וב״הר של בייגלך״ של מוניקה סקס – מאחורי ההומור מסתתרת ביקורת חברתית עמוקה.

נורית אורן אבישר, עורכת לשון ומורה לספרות וללשון, גדלה בין מדפי ספרים וערמות תקליטים. המילים והמנגינות שעיצבו את ילדותה עוררו בה סקרנות שהובילה למחקר על השפה המתנגנת של הרוק הישראלי. היא בעלת תואר ראשון בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה העברית, ותארים שניים בעיתונאות מאוניברסיטת רוזוולט שבשיקגו, ובתרבות הילד והנוער ובלשון עברית – שניהם מאוניברסיטת תל אביב.