לאה גולדברג
בשנת 1973, כשלוש שנים לאחר מותה של לאה גולדברג, כלת פרס ישראל לספרות (1970), יצאה לאור המהדורה המסכמת והמוסמכת של שירתה, בשלושה כרכים.
את המהדורה ערך פרופ' טוביה ריבנר, לימים חתן פרס ישראל לשירה, שעמד בקשרים קרובים עם המשוררת.
בשלושת הכרכים מובאים בסדר כרונולוגי כל ספרי השירה שהוציאה לאה גולדברג בחייה: טבעות עשן (1935), שיבולת ירוקת העין (1939), שיר בכפרים (1942), מביתי הישן (1944), על הפריחה (1948), ברק בבֹּקר (1955), "מלים אחרונות" (מדור שירים חדשים באסופת השירים שפרסמה ב-1959, מוקדם ומאוחר) ועם הלילה הזה (1964). כן נכללו כאן אחדים משיריה האחרונים של המשוררת ושירים שפרסמה בעיתונות אך לא כינסה מעולם בספריהַ, בין השאר ביכורי יצירתה שהתפרסמו בכתבי עת עבריים בליטא כשהייתה נערה.
בין כשבע-מאות השירים שנדפסו כאן ימצאו הקוראים את כל שיריה הליריים של גולדברג שהולחנו וששורותיהם הפכו ממש מטבעות לשון: "מְכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ-נוֹי אֶבְיוֹנָה – לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר" ("משירי ארץ אהבתי", כרך ב, עמ' 200-199); "בְּאֶרֶץ אֲהָבַתִּי הַשָּׁקֵד פּוֹרֵח" (שם, עמ' 201); "הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מאֹד. וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד" ("שברי סערה", שם, עמ' 278); "אוּלַי מָחָר אֲנִי אֶהְיֶה יָפָה מְאֹד" (שם, עמ' 195); "בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ, וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי" ("סליחות", כרך א, עמ' 139); "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, / וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם" (כרך ב, עמ' 77); "יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה / [...] לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו" (כרך א, עמ' 53); "מֵחַלּוֹנִי וְגַם מֵחַלּוֹנְךָ / אוֹתוֹ הַגַּן נִשְׁקָף, אוֹתוֹ הַנּוֹף, / וְיוֹם תָּמִים מֻתָּר לִי לֶאֱהֹב / אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לִטְּפָה עֵינְךָ" ("אהבתה של תֶּרֶזָה דִי מוֹן", כרך ב, עמ' 164); "וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר" ("שירי אהבה מספר עתיק", שם, עמ' 49), ועוד ועוד.