פיגמליון האמן פיסל פסל של אישה, התאהב בפסל, התפלל לוונוס, אלת האהבה, וביקש שתעניק לו אישה כמו הפסל שפיסל. האלה נענתה לבקשתו. בשובו ממקדשה ליטף פיגמליון את הפסל והנערה קמה לתחייה.
שתי פנים לסיפורו של פיגמליון על כוחה של אמנות ועל כוחה המחיה של אהבה: יצירת הפסל המושלם וההתאהבות בפסל, והחייאת הפסל.
פסלו של פיגמליון מחקה את הטבע בנאמנות רבה כל כך, עד שיצירתו בשלמות יופיה משלה את האמן עצמו להאמין שהפסל כמוהו כגוף חי ויכול להיות לבשר ודם.
לפסל אין שם ולא נשמה משלו.
התכונה היחידה של הנערה הקמה לתחייה היא הביישנות, סמל הצניעות והטוהר, אישה יפה וטהורה העונה על כל צרכיו של גבר, כזאת שחיפש הגבר הפסל ולא מצא במציאות. ביצירות שהושפעו מהמיתוס זכתה הנערה בשם גלתיאה.
בהשראת המיתוס יצר ברנרד שאו מחזה משלו, לא מחזה המגולל את סיפורו של המיתוס.
פיגמליון שלו אינו פַּסל אלא פרופסור לפונטיקה, הנרי היגינס, שהתערב כי יוכל תוך שישה חודשים ללמד נערה מוכרת פרחים, אלייזה דוליטל, לדבר כמו דוכסית והכול יחשבו שהיא אכן דוכסית ממוצא מלכותי.
מוכרת הפרחים היא חומר הגלם שהפרופסור לפונטיקה משנה והופך לאישה אחרת. הוא זוכה בהתערבות. אבל גלתיאה אינה פֶּסל, אלא אישה חיה, לא האישה שהגבר המעצב ייחל לעצמו. שאו העניק לאלייזה דוליטל אישיות ואופי משלה, אופי של האישה החדשה, עצמאית, משוחררת ושולטת בגורלה.