בשנים האחרונות עלה בישראל מספרם של האנשים הנתונים במצוקת דיור; מקצתם חסרי קורת גג ומקצתם חסרי בית סמויים, אנשים שאין להם מקום מגורים קבוע ובטוח. נשאלת השאלה מי ייחשבו חסרי בית: האם אלו רק אנשים שמתגוררים ברחוב או גם מי שנמצאים על סף פינוי מביתם או מתגוררים אצל קרובי משפחה וחברים? האם נשים שסובלות מאלימות ומקום מגוריהן אינו בטוח יכולות להיחשב חסרות בית? וכיצד יוגדרו הבדואים תושבי הכפרים הלא מוכרים שבתיהם נהרסים חדשים לבקרים? שאלות נוספות נוגעות להבניית התופעה, מתוך הנחה שהגדרת הבעיה קובעת את תפיסתה ואת אופני ההתמודדות עימה: בידי מי הכוח להגדיר את הבעיה? האם מדובר בסוגיה אישית או בבעיה חברתית שיש לה היבטים תרבותיים, לאומיים ופוליטיים? מה טיבו של המאבק על הגדרת התופעה ועל קביעת גבולותיה?
שאלות אלו עומדות במרכז בין הבית לרחוב: היעדר ביטחון דיורי בישראל. המחברת מציגה ניתוח ביקורתי של ההיסטוריה והסוציולוגיה של ההגדרות "היעדר בית" ו"היעדר ביטחון דיורי" בישראל למן שנות התשעים של המאה העשרים. בתוך כך היא מתחקה על הממד הפוליטי של הבניית הבעיה ברמה המוסדית, הכרוך בסיווג ובמיון של קבוצות של נפגעי דיור לקטגוריות נפרדות. הבניה זו, המחברת טוענת, אינה מאפשרת הבנה מלאה של התופעה, ולשם כך נחוצים אופני חשיבה חדשים. בין השאר הספר מראה שהתבוננות בתופעה מזווית הראייה של הנפגעים ממנה מגוללת סיפור שונה, המערער את ההגדרות המוסדיות ומשנה את גבולותיהן.