כולנו כועסים לפעמים, עצובים לפעמים, מתחרטים לפעמים. כולנו שוגים באשליות, נאחזים בחלומות. לרגשות שלנו יש מחיר והשלכות, לעיתים רק עלינו, לעיתים גם על אחרים. אני כועס על מחבר הספר, שלא הגיש טיוטה בזמן. לשנינו לא נעים. המחבר עצוב, כי לא אהבתי את המבוא שכתב. צריך למצוא דרך לעודד אותו. רגשות הם בדרך כלל עניין לעיסוק פרטי, ליחסים אישיים. החרטה שלה היא שלה. האימה שלו היא שלו.
זה לא מה שמעניין את פרופ׳ גדי היימן. הוא מתעניין במקומות שבהם רגשות של כעס מובילים לקטל של מאות אלפים. הוא מתעניין במצבים שבהם רגשות של חרדה מדרדרים אימפריות לסף תהום. הוא מתעניין באירועים שבהם רגשות של חרטה מובילים מנהיגים להימורים מטורפים. למעשה, כפי שהוא מדגים בספר, כך מתנהל העולם. כך מוכרע גורלם של מיליארדים. יש משהו מתעתע בספר שלו: הוא מתאר תהליך עוכר שלווה בסגנון קולח, כמעט מחויך. את העולם הוא מדמה לעיירת ספר במערב הפרוע. ״החוק קיים אך הנבלים בעיירה רואים בו המלצה בלבד... כיוון שכך, אף על פי שרוב התושבים בעיירה הם טיפוסים נורמטיביים, הם אינם מעיזים לצאת מפתח ביתם ללא אקדח בחגורתם. הפיתוי להשתמש בנשק קבוע״.
כאשר תתחילו לקרוא את הספר, אולי תחשבו לרגע שאתם כבר יודעים הרבה ממה שכתוב בו. אתם יודעים שהיפנים תקפו בפרל הרבור, שהצרפתים התעקשו להשפיל את גרמניה, שצ׳כוסלובקיה ננטשה, שישראל
כבשה את חצי האי סיני, שרוסיה ואוסטרו־הונגריה התקשו להסתדר, שצ׳מברלין החניף להיטלר. אבל למה קרו כל הדברים האלה? היימן בוחן בדקדקנות תהליכים של קבלת החלטות. הוא מביט בחדות מפוכחת במניעים העמוקים שמגלגלים מנהיגים ואומות לאסון ידוע מראש, למרחץ דמים אכזרי וחסר תוחלת.
פה ושם, זה יזכיר לכם את ״מצעד האיוולת״ הקלאסי של ברברה טוכמן. אבל היימן לא רואה איוולת, הוא רואה קנאה וחרטה, פחד ואשליה, בושה ואשמה. אזמל המנתחים שלו מיטיב לחדור לנבכי הנפש הסוערת של קיסרים ומצביאים, דיפלומטים ושרים. ולא, הם לא טיפשים. היה נוח יותר, קל יותר, לחשוב שהם טיפשים. אלא שזו לא תהיה אבחנה מדויקת. היימן מוכיח שהם הרבה יותר גרועים מטיפשים. הם אנושיים.
שמואל רוזנר
פרופ׳ גדי היימן הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ראש המגמה לביטחון בין־לאומי ודיפלומטיה. ספרו הקודם (סופה של ידידות מופלאה, הוצאת מאגנס) עסק ביחסי ישראל וצרפת בתקופת הנשיא דה גול.