"מי אתה, ילד? שאל.
עולה חדש, עניתי. כך לימדו אותי לענות לכל שואל. אנחנו עולים חדשים, אני נכדו של חכם שויכה, ממצרים.
כולנו עולים, השיב לי פרקש במהירות, עולים חדשים, עולים ותיקים, גם הארץ הזאת ותיקה וחדשה".
בואי הרוח הוא ספרו הרביעי של חיים סבתו, וגם הפעם נכונה לקוראים הפתעה: הילד אשר זה עתה עלה ממצרים מוצא את עצמו בין האזבסטונים של שכונת בית-מזמיל, הלוא היא קריית-יובל שבירושלים, ונקשר אל מי שרחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב: משה פרקש, עולה חדש ותיק יותר, מהונגריה. פרקש מאמץ אל ליבו את הילד. ומכאן נפרש לנגד עינינו סיפורה של משפחה יהודית על ארבעה דורותיה, מן העיירה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית המתפוררת, דרך שתי מלחמות עולם, אל עליבותה ותפארתה של המעברה בקצווי ירושלים, ואל העולם המתחדש של הלימוד.
את הסיפור המרתק הזה אנחנו שומעים לסירוגין, כפי שהוא עולה מזכרונם של הילד המצרי, הוא המספר המבוגר, והמבוגר ההונגרי, הוא הילד שעלה מן השריפה הגדולה ועכשיו עסוק בהתחדשות ובתחייה. שלושה פקדונות נותן פרקש בידי חברו הילד, ושלושתם נשמרים וחוזרים. ועל סידור התפילה המיוחד - הפיקדון האחרון - אומר פרקש: "אבא עבר עם הסידור מלחמה אחת נוראה, ואני עברתי איתו מלחמה נוראה ממנה". וכאשר גם הפיקדון הזה חוזר לידיים הראויות לו, תם המעגל שהתחיל, כביכול, בתמימות: "שיכנו אותנו יחד בבית-מזמיל".