“כולנו הולכים למות; בינתיים נחיה!“
בנימין בובק, צייר נודע ושתיין מוּעד, דוהר אל מותו: כך, על כל פנים, מזהירים חבריו, שאף נותנים בו סימנים.
השמועות על הסתלקותו הקרובה מפיחות תקוות בספיחיה של בוהמה תל אביבית מרוששת. בובק הערירי נעשה לכוכב המסוחרר של מסיבת מותו ומיטלטל בין שחקניות וסופרים חסרי פרוטה, עורכי דין בוגדניים,
כַּלוֹת–לרגע, דודנים רחומים ושאר ציידי ירושות. דומה שאפילו ימימה, אהובתו הצעירה, כבר לא עומדת לצידו.
בשארית כוחותיו הוא משתקע ביצירתו השאפתנית והנואשת ביותר, ואולי גם האחרונה – ודרך מעשה הציור מתחקה אחר רחש הזיכרון וסוד הראייה.