"איני יודע כלל איך ניתן לנצור את צלמה החי של עיירה, שאני בטוח פחות ופחות כי אמנם הכרתיה אי פעם". בשעת לילה מאוחרת, עשרים וחמש שנים לאחר שהוצא כנער, על ידי הנאצים, מעיירת הולדתו סיגט חוזר אליה הסופר אלי ויזל ומחפש את זכרונות ילדותו ואת הקהילה היהודית והמפוארת שהיתה והושמדה כולה. "סיגט היתה עיירה טיפוסית, כדוגמת עיירות רבות שנתקיימו במשך מאות או אלפי שנים בין הדנייפר לקארפטים. בשל אוכלוסיה שרובה יהודית היתה העיירה מיטהרת לקראת יום כיפור, מתענה בתשעה באב בקוננה על חורבן בית המקדש, חוגגת עד לשכרון החושים בשמחת תורה". זוועות מעשי הנאצים במחנות ההשמדה מעוררים אצל הנער ששקד מילדותו ללמוד תורה, שאלות על מקומו של האלוהים. כיצד ניתן להצדיק את האלוהים מול הרוע המתרחש עלי אדמות; היש משמעות לאמונה? ובלשונו של הרב פנחס המלמד את הנער באושוויץ "אם אלוהים יודע את אשר הוא עושה - רע הדבר בעיני, ורע עוד יותר - אם אינו יודע. לפיכך החלטתי לומר לו: עד כאן-ולא אוסיף". בין השמשות מספריו הראשונים של הסופר אלי ויזל לוקח את הקורא אל עולמם של מליוני יהודים שחיו לפני השואה במרכז ובמזרח אירופה. הסיפורים המתרחשים בסיגט, בתל-אביב, בערי גרמניה, בפריז ובניו-יורק, מעוררים מחשבה ודיון בשאלות אמונה, תודעה וזכרון.