היא לא תשוב. זה מה שאמרה יולה לעצמה. זה גם מה שאמרה לאודי, אחיה הגדול והנערץ; לזהר, גיסתה הבלתי נסבלת; לאבנר, אחיה הקטן והסטלן; לשלומקו, אביה הנוקשה והמחוספס. היא לא תשוב. לא אליהם, לא לארץ, לא לקיבוץ. הם יכולים לחשוב שהשתגעה, שהיא בכת, ששטפו לה את המוח. הם יכולים לחסום את חשבון הבנק שלה, לשחד אותה, להתחנן בפניה ולהתעלם ממנה. היא לא תשוב.
אבל אז היא חולמת, ובחלומה הגורו שלה שולח אותה הביתה. והנה, היא שבה. אל המלחמות הקטנות, הטינות הקטנוניות, אל איבת העד המגוחכת שנטושה בין שבט הקצנלסונים שלה לחמולת השניאורסונים מהקיבוץ היריב, אל אביה בערוב ימיו. אל חצר המשק. אל הבית.
אבל בבית שוכנת דיירת לא צפויה, האב משלח אותה מעל פניו, האחים שקועים בתככי חייהם, והקיבוץ הוא מזמן לא מה שהיה – ואולי מעולם לא היה.
הבת האובדת איננו עוד קינה על החלום הקיבוצי ושברו. ברומן הרביעי שלה, ובעברית שאין משלה ויש רק לה - שוצפת וקוצפת, מתגלגלת ומשתרעת - פורשת נילי לנדסמן רומן משפחתי חי ופרוע שכולו דמויות ישירות דיבור ופתלתולות נפש, שיר אהבה־שנאה לנחלת העבר.
נילי לנדסמן נולדה בקיבוץ איילת השחר וחיה בתל־אביב. מספריה: נערתו (בבל 1999), הרומן הרומנטי שלי (חרגול 2006), בטוב וברע (חרגול 2010).
״מהלכת היתה בתחושה שהיא מבקרת במוזיאון ילדותה. הנה שם התנשקתי ופה עמדתי ובכיתי. מוקסמת, שקועה בזיכרונות, חשבה, שלא זכרה בבהירות כזאת זה זמן ארוך מאוד מאוד. את חום השמש המכה בעור החשוף כשהיו יושבים בבריכה ואת הטעם של שזיף שנקטף מהעץ במטע ועורו משובץ אגלי טל.״