ילד שלי - יד שניה

'נמר בהרים', ספר הביכורים של צור שיזף, הוא כניסה מרשימה לספרות העברית. את שני הרומאנים הקצרים שלו יש לקרוא, כמדומני, כיצירה אחת, רב - קולית, שה"מיתולוגיה" של מלכודת הנמרים היא בה צומת מלכדת. בשני החלקים - בדואים במידבר (הערבה; סיני), והשליטה מעוררת ההשתאות של שיזף בעוצמת הטבע וההווי (בנוסף למצבים החזקים של העלילה) קובעת הרבה בסיפור. ובראיה ראשונה, שני החלקים גם עשויים להיקרא כשני הפכים: באחד, בדואי המגדל בסתר את בנו הלא - חוקי, כמין שמורה של הפראות הבדואית העתיקה, מכין במשך שנים את הצעקה הגדולה שלו, את המאבק הבלתי - נמנע ואת הקרבתו הידועה - מראש - בעוד בניו האחרים, והוא עצמו, הפכו להיות בדואים מזוייפים "של יהודים"; ואילו באחר - "הפרוייקט" הגדול בדיוק הפוך, חלום נדודים לעולם הגדול, שמטיל בדואי על נכדו ה"לא - חוקי" (שנולד מזיווג זמום של בתו ונזיר נוצרי), ופיסגת החלום היא דווקא להכריחו להיות "טייס בחיל - האוויר הישראלי": בדואי של יהודים. אכן, פריצות גדר, אי - ציות לחוק של המדבר, הפרות טאבו ומאבק בחוק ובגבולות המדיניים, משותפים לאב - הסב הבדואים בשני הסיפורים. לכאורה - קריאת - תיגר של אדם נגד מחסומים ומסגרות: שתי "רומנטיקות" מנוגדות המתנגשות בחברה ומדינה. אבל אין זה ספר על בדואים, ופחות מכל זהו ספר המזדהה עם רומנטיקות נאיביות. לשני החלקים מיגרש תימאטי משותף: בדואים, ישראלים, נזירים - מעבר לכל מיתרס וזרות - מחפשים כולם משהו גדול, לגעת באיזו אמת גרעינית, להשיל קליפות - אבל כולם חיים, למעשה, "מיתולוגיות", מחוות סימליות, עושים מטאפוריזאציה של המציאות והזולת. השבר הסורי - אפריקני וסיני הקוסמופוליטית, המחליפה אדונים, מערבבים אותם זה בזה - אבל המיפגש עם האחר נידון להיות זרות של מיתולוגיות לא - מתיישבות, ולכן - כולם מרחפים, מנותקים, מגוחכים במישור הפראקטי, מסתערים בגמלים מקושטים. רפאל הבורח מעברו ומבקש "להתמלא" במידבר, פרדג' הבורח אל עתיד בנו, ועודד שכולו הווה וקלות פשוטה - הם אך שלוש וריאציות של ריחוף. טכניקת המסירה של הסיפורים (מונולוגים של הדמויות) מיטיבה לשרתו. יש מערכת - כפולה של שמות מקומות, ואותן לבני מציאות עצמן מנוצלות כחומר - גלם למיתולוגיות מנוגדות. וגם זו את זו קולטות הדמויות לא כממשויות לעצמן, אלא כחלק מ"נופים מטאפוריים". וכל מיתולוגיה שבויה כניגודיה. מיתוס המרחב הפתוח והחופש הפראי של הבדואי מגיע לפיסגתו במלכודת הנמרים הנסגרת: משמר המסורת מפר את חוק המידבר. הנמר - מוקד ההזדהות של הבדואי - הוא גם יריב שיש גאווה ללכוד אותו, כשם שהחופש בלי גבול עוקד את חייו של ראמאד, הבן הבדואי, בכבלים של יעוד. ולאנשי שמורות הטבע, המגדירים - ממפים - גודרים יש מיתולוגיה משלהם של חופש ומרחב ושל שמירת הצורות האמיתיות של הנוף, ובמסגרתה הבדואי הוא הפרעה מסיגת - גבול אך גם עצם מעצמי המדבר של "לורנס איש ערב". לכל צד - נמר בהרים משלו. שוב ושוב יש "אבות" מנהלים - בסתר (מוסא - עלי, יונתן, פרדג', רפאל...) ויש בנים מנוהלים "נעקדים", ויש אדוני - מקום מתחלפים, ולכל אחד יש "סוד", "אמת" חבויה (ויש פארודיה על כל זה בדמות המשטרה החשאית ולחישותיה) - אבל המנהלים האמיתיים הוא המדבר הסבלני שהופך לחול את הסודות, הדראמות, החלומות, הסמלים; או שוטף אותם בשטפון שמיד נעלם. והאירוניה של הספר היא האירוניה של המדבר. - מ.פ.

שלושה בברלין הוא סיפורו של ביקור הבכורה של דני קרמן בבירת גרמניה. זהו תיאור של המפגש הראשוני שבו יחליטו השניים, דני מצד אחד וברלין מן הצד השני, אם הם מוכנים לקשר רציני, או שייפרדו כידידים. כמו ג'רום ק' ג'רום ושני חבריו בשלושה בסירה אחת, דני ושני בניו תומר ואורי יוצאים למסע טעימות מרגש וטעון של העיר המסקרנת. השלושה, שנמנעו במשך שנים מלדרוך על אדמת גרמניה, מתרשמים, מתווכחים, רבים, מתפייסים - ובעיקר מעבירים תיאור בלתי אמצעי, משעשע עם נגיעות אפלות, של העיר שכמו ירושלים חוברה לה יחדיו. אלא ששם זה עובד.

 

דני קרמן הוא לא רק מבכירי המאיירים והסטיריקנים בישראל, הוא גם מטובי המטיילים. נכון, לא תמצאו אותו על פסגת הקילימנג'רו או במדבר גובי, וגם הסיכוי לגלות אותו צולל בין שוניות אלמוגים קלוש ביותר. ראשית, הוא לא יודע לשחות ושנית, אין שם פאבים היסטוריים. אבל אם בכל זאת אתם מתעקשים לפגוש אותו, תוכלו לעשות זאת מול בתיהם של סופרי לונדון, בסימטאות אוקספורד, ברחובות ברצלונה, או בבתי המרזח של פראג. קרמן אוהב ערים גדולות ו/או עיירות קטנות, אוהב היסטוריה, כוס בירה טובה, בתים יפים, סיפורים עירוניים, אנקדוטות משעשעות. בקיצור עם כל הכבוד לטבע, דני קרמן אוהב אנשים.

 

אזהרה, הפעם אין זה מדריך למטייל בכל הספר תמצאו רק מפה אחת. מי שיקרא את שלושה בברלין יכיר את ברלין, אבל רק דרך העיניים של דני.

 

דני קרמן נולד בכרכור 1940. בשנת 1959 סיים את לימודיו בבצלאל, מאז אייר למעלה מ־400 ספרים שאת חלקם גם כתב. כתב מדריכי נסיעות למבוגרים ולילדים, היה אחד העורכים והכותבים של המוסף הסאטירי "דבר־אחר", חי ועובד בתל אביב.