בכל אחת מצמד הנובלות שבספר הזה משמיע מישהו סיפור באוזני אדם קרוב - סיפור על בגידה וקנאה. בראשונה: שאול, גבר לא צעיר, חווה בהתמסרות מלאה, בתשוקה ובעוצמה, את הרומאן של אשתו אלישבע עם גבר אחר, שאתו היא מקיימת את חייה האמיתיים. הוא מקנא, אך במפתיע גם מאוהב בשניהם יחד, אינו עומד בפניהם. "הסיפור" הזה כבר מעסיק אותו בינו - לבינו עשר שנים, אבל רק עכשיו, לראשונה, הוא מלביש את המצב במלים ומשתף בו את אסתי, אשת אחיו. בנובלה השנייה: רותם, אשה - נערה, שיחסיה המנוכרים עם אמה, נילי, היו לה במשך שנים מקור לכאב, יושבת עכשיו ליד ערש - הדווי של אמה כדי לקרוא באוזניה סיפור שכתבה עליה. בסיפור המדומיין הזה היא מנסה כביכול לפענח את חידת הקשר שנרקם לפני 18 שנים בין האם, מורה ליוגה, לבין נער "יחיד במינו" (שהוא "נער ונערה קלועים זה בזה"), בעל כישרון מרשים להסוואה ולמשחק. אביו הביא אותו אל נילי כדי "שתעשה ממנו גבר". כעת מנסה רותם לבדוק מול אמה האם מה שארגה לסיפור, שבו העניקה לנער קול וגוף, באמת דומה למאורע הטראומטי, הנעלם ממנה, שהתרחש אז בינו לבין האם, ושאותו חוותה רותם בזמנו כבגידה של אמה. בשתי הנובלות, הדמות שמספרים עליה (המאהב של אלישבע; הנער) היא מוקד של השקעה רגשית, יצרית ויצירתית אצל הדמות המספרת.