מוזיקה יכולה להרגיע אותנו, לחלץ אותנו מדיכאון וגם לדכא אותנו. היא יכולה לשכנע אותנו לקנות דבר מה, היא יכולה להזכיר לנו את הפגישה הרומנטית הראשונה ולהרקיד אותנו, אך גם לצמרר אותנו ולגרום לנו להזיל דמעה. המוזיקה מעסיקה שטחים נרחבים במוח, אפילו יותר מאשר השפה. בני אדם הם יצורים מוזיקליים. הסיפורים המרתקים ומלאי החמלה שבמוזיקופיליה משנים מהותית את מה שחשבנו על המוח. אוליבר סאקס בוחן את יכולותיה של המוזיקה לסייע בטיפול באנשים הנאבקים בתופעות מוח חריגות ומספק לנו בשפה בהירה וקולחת תשובות פשוטות על שאלות כמו: איך מנגינות קליטות יכולות לגרום לנו לחזור עליהן בראש בלי הפסקה? מדוע אנשים לוקים בהולצינציות מוזיקליות המענות אותם ימים ולילות? ואיך, לעומת זאת, מצליחה מוזיקה להניע חולי פרקינסון שאינם מסוגלים לזוז, מאפשרת לאנשים שסבלו משבץ מוחי להגות מילים, מרגיעה אנשים שזיכרונם נטרף בשל מחלת אלצהיימר? המוזיקה מכשפת, אי אפשר לעמוד בפניה, אי אפשר לשכוח אותה.